הדיבור הוא כוח החיים
הרב דב קדרון
נדרים כב ע"א
את הפסוק (משלי יב, יח): "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" דרש רבן גמליאל: כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב, אלא לשון חכמים מרפא, כלומר כל מי שמבטא ומוציא מפיו נדר הרי זה דבר לא טוב, וראוי לדוקרו, אלא הוא יכול ללכת לחכם שירפא אותו ויתיר לו את נדרו.
החיד"א (פתח עיניים, מובא בלקט ביאורי אגדות) כותב בשם רבי חיים ויטאל שכאשר אדם מדבר יוצא הבל מפיו, והבל פיו הוא חיותו של האדם, שהרי בתחילת בריאתו של אדם נאמר (בראשית ב, ז): "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", ומתרגם אונקלוס שהכוונה היא לדיבור, כלומר שהדיבור בא מהנשמה במשך חיי האדם, ולכן אסור לדבר דברים בטלים, כי בדיבור כזה אדם כביכול "מבזבז" את כוח חייו לשווא.
על פי זה הוא מסביר מדוע ראוי לדקור את הנודר בחרב, כי אם מי שמדבר סתם דברים בטלים מבזבז בזה את כוח חייו לשווא, כל שכן מי שנודר, שאוסר על עצמו דבר שהתורה התירה, ועושה זאת ללא צורך, בניגוד לרצון התורה, הרי הוא עובר עבירה בדיבור הזה, ולכן, מידה כנגד מידה, ראוי לדוקרו בחרב, על אשר לא חס על חייו, אלא שיש לזה תקנה, כי חכם יכול להתיר את הנדר, ועל זה נאמר "וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא", כי בעקירת הנדר על ידי החכם הוא מרפא את הנזק שגרם אותו אדם באמצעות דיבורו.
