גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שמא מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף טז ע"א
נשבע שלא לעלות לארץ ישראל - האם השבועה חלה?
במשנה (טז, א): "חומר בנדרים מבשבועות כיצד, אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, בנדרים אסור, בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות". בטעם החילוק בין נדר לשבועה איתא בגמרא (שם, ב): "מנין שאין נשבעין לעבור על המצות, ת"ל (במדבר ל, ג) 'לא יחל דברו', דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים, מאי שנא נדר דכתיב (שם) 'איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו', שבועה נמי הא כתיב 'או השבע שבועה לה' לא יחל דברו'... אלא אמר רבא, הא דאמר ישיבת סוכה עלי, והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה". סברת הדבר נעוצה בעיקר ההבדל בין נדר לשבועה, כי איסור נדר הוא איסור חפצא, והיינו, שהאיסור חל על החפץ עצמו, ואילו איסור שבועה הוא איסור גברא, שחל על האדם הנשבע שלא ישתמש או יהנה מן החפץ, וכפי שביאר הר"ן: "סברא הוא ד'לה'' לא קאי אשבועה, אלא א'כי ידור נדר', משום דנדר בדין הוא שיחול על דבר מצוה, לפי שהוא אוסר על עצמו הנאת סוכה, שלשון נדר כך הוא, ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו, אבל לשון שבועה היינו שלא אשב בסוכה, ולא כל הימנו להפקיע עצמו ממצות סוכה שהוא מצווה בה".
לאור יסוד הדבר מצינו מחלוקת באחרונים כלפי הנשבע לבטל מכשירי מצוה - אם השבועה חלה, ונביא את תשובת הרשב"ש (סי' א) לענין מצות ישיבת ארץ ישראל, שכתב, שהמצוה היא הישיבה עצמה בארץ ישראל, אבל "העליה בעצמה אינה המצוה, ולא קניית הבית מצוה עצמה, אלא כולם מכשירי מצוה", ולכן הנשבע שלא לעלות לאר"י - חלה השבועה, וכלשונו: "הא למה הדבר דומה שנשבע ילוש המצה או לא יאפה אותה, או למי שנשבע שלא יעשה סוכה, ששבועתו שבועה, לפי שאין אפיית המצה ועשיית הסוכה אלא הכשר המצוה וסיבה מקדמת למצוה, ותדע לך שהרי אמרו בירושלמי שהנשבע שלא יאכל מצה ולא ישב בסוכה לוקה ואוכל ויושב, ואם איתא דהנשבע שלא יאפה מצה ושלא יעשה סוכה הוא נשבע לבטל המצוה, אדנקט לה בנשבע לבטל המצוה עצמה, לינקוט לה בנשבע לבטל המכשירים, ואנא אמינא אם בנשבע לבטל המכשירים לוקה ועושה, כ"ש בנשבע לבטל המצוה עצמה, אבל מכיון דנקיט לה במצוה עצמה ולא במכשירים, משמע דאם נשבע על המכשירים שלא לעשותם שבועתו שבועה, וכן נמי בנשבע שלא לעלות לאר"י ושלא יקנה בית, שבועתו שבועה".
בהמשך העיר מלשון משנתנו: "אמר קונם סוכה שאני עושה... בנדרים אסור בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצוות", הרי שגם בעשיית הסוכה - שאינה אלא מכשירי מצוה - אמרו 'בשבועות מותר', על כך הסיק: "הרי פירשה רבא בגמרא כיון שאמר 'ישיבת סוכה עלי' קונם, ומדפרשה רבא בישיבת סוכה ולא קאמר עשיית סוכה, משמע דדוקא ישיבה דהיא גוף המצוה, אבל עשייתה שהיא מכשיריה לא... אלמא שאין נשבע על מכשירי מצוה כנשבע על גוף המצוה בעצמה, וזה נראה ברור". וכן כתב בתשובה נוספת (סי' שלד) כלפי שאר מכשירי מצוה: "נשבע שלא יקנה חטים לפסח לעשות מצה ולא יקנה קנים לעשות סוכה ושלא יביא שופר ממקום פלוני או שלא יביא איזמל למול בו, שאין זה המצוה עצמה אלא מכשירי מצוה... וכיון שאין בהם מצוה מן התורה שבועה חלה עליהם".
בספר 'חקרי לב' (יו"ד ח"ג סי' פז) האריך לפקפק על דבריו, והעלה שגם מכשירי מצוה הם חלק מן המצוה, וגם בהם הכלל הוא שאין השבועה חלה עליהם, וכלשונו: "גם מה שכתב 'וכיון שאין בהם מצוה משו"ה שבועה חלה עליהם', לא ידעתי, אי לאו צוותה תורה לקנות איזמל למול ושופר לתוקעו וסוכה לישב בה ותפילין להניח, איך מתקיים מצוות אלו".
ליסוד המחלוקת ניתן להשוות דין ודברים שמצינו ב'מנחת חינוך' (מצוה ה - מצות שחיטת הפסח), בהביאו דברי הצל"ח (פסחים ג, ב תוד"ה מאליה) שלא מצינו בשום מקום שיש מצוה לעלות לירושלים בערב פסח בכדי שיוכל בהגיע הזמן להקריב קרבן פסח, אלא שמי שנמצא בירושלים חובה עליו להקריב קרבן פסח, ומי שלא נמצא שמה פטור מכיון שהוא בדרך רחוקה, והרי ההתקרבות לירושלים בכדי להקריב קרבן פסח היא מכשירי מצוותה, ולאור דבריו אין חובה לעשותה כלל. אכן המנ"ח חולק עליו, שבוודאי מצוה קודם ער"פ להתקרב לירושלים, וכלשונו: "אטו לולב ושופר וכי לא יהיה מחויב לקנות קודם החג, ובחג אינו בנמצא, וכי אינו מבטל בזה המצות עשה, אתמהה", וההיתר של 'בדרך רחוקה' אינו אלא שלא יהיה עליו עונש כרת, אמנם וודאי מחובת המצוה היא שיכשיר האדם את עצמו בכדי שיהיה יוכל לקיימה.
גם ה'אבני נזר' (או"ח סי' תקלה אות י) דן בדברי הרשב"ש, והעלה שניתן לחלק בין הכשר מצוה שאין המצוה מתקיימת בלעדיו, לבין הכשר מצוה שהמצוה יכולה להתקיים בלעדיו, ולכן אכן במצות סוכה חלה השבועה על עשייתה, ואינה דומה לשבועה שלא לעלות לאר"י, משום "דסוכה אין המצוה לישב בסוכה זו דווקא, ואילו היה לו סוכה אחרת לא היה מחוייב לעשות סוכה זו, אין העשיה מצוה, משא"כ העליה לאר"י, שאי אפשר לישב באר"י אלא אם כן יעלה, א"כ העליה גופה מצוה".
בענין העליה לארץ ישראל שאינה אלא הכנה ומכשירי מצוה יש לציין עוד לדברי הרשב"ש בתשובה אחרת (סי' ג), וז"ל: "והעליה לאר"י היא הכנת המצוה, לפי שהמצוה היא לדור באר"י, שכתוב (במדבר לג, נג) 'וישבתם בה' כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחדושי התורה שלו וב'ספר המצוות' שחיבר (שכחת עשין ד), וכן כתב א"א מורי הרשב"ץ ז"ל בספר 'זוהר הרקיע'...". ומאידך יש לציין לדברי שו"ת ריב"ש (סי' קא) כלפי הדין שאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת, ולדבר מצוה מותר, והעולה לארץ מותר להפליג כיון דדבר מצוה הוא, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' שמח ס"ג), וכתב הריב"ש: "אין ספק שהעליה לאר"י מצוה היא... וכן אין לומר שאין העליה מצוה כי אם הישיבה, שהרי העולה על דעת להתישב נקרא עוסק במצוה...", וכיוצא בזה האריך בשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' כא), ודבריהם עולים כפי אלו הסוברים שמכשירי מצוה נחשבים מצוה עצמה וכנ"ל.
