לשון דו-משמעית בתפילה
"לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר..." (הגדה של פסח). בעלי התוספות (פסחים קטז,א) כתבו שיש למנות כאן שבע הודאות ולא יותר. למרות זאת יש נוסחים שמגיעים בהם עד 12 לשונות, ומאידך גיסא יש שאומרים רק ארבע (פרטים בבירור-הלכה הנלווה לגמרא עם הלכה-ברורה). אחד מלשונות אלו הוא "לקלס". למילה זו יש שתי משמעויות הפוכות זו מזו: לשבח ולהלל מחד, ללעוג ולבזות מאידך. יתכן שההבדל הוא בין לשון מקרא ("תשימנו לעג וקלס לביבותינו" - תהלים מד,יד) לבין לשון חכמים, או השפה הארמית ("אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך" - בבלי ברכות ג,א).
יש שבשל דו-משמעות זו העדיפו שלא לומר לשון זו בהגדה. מאותה סיבה יש שהשמיטו בקדיש את המילה 'ויתקלס', והכניסו במקומה את המילה 'ויתהלל' (טור או"ח סי' נו וב"י שם). ב'מעשה רב' מובא שהגאון מוילנא לא אמר גם 'ויתהלל', ועדיין נמצאו לו בקדיש 7 שבחים. גם מילה זו יכולה להיות בעלת משמעות כפולה - לשבח ("הללו את ה' כל גוים" - תהלים קיז), ומאידך: להתלוצץ או להשתגע (מִיֵּינָהּ שָׁתוּ גוֹיִם עַל כֵּן יִתְהֹלְלוּ גוֹיִם - ירמיהו נא,ז; כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים - תהלים עג,ג).
אמנם לפעמים יש עדיפות להשתמש בלשון דו-משמעית. הגמרא בפסחים דף ז אומרת שלשון הברכה "על ביעור חמץ", משמעה גם דבר שעבר וגם דבר שלעתיד, ובכל זאת יש העדפה לברך בלשון זו, כי "מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא", ובאומרו "על ביעור" הוא מוכיח שהכוונה היא גם לעתיד (חי' הרמב"ן פסחים שם). אבל כנראה שאין הדברים כך כשמהלשון עלול להישמע דבר הפוך לגמרי – ביזוי חלילה במקום שבח.
