החזקת חפץ ''מדברת'' / רפי זברגר

נדרים יד ע''א-ע"ב

הקדמה 

למדנו בסופה של המשנה הראשונה בפרק את הדין הבא:
האומר לאשתו הרי את עלי כאימא - פותחין לו פתח ממקום אחר, שלא יקל ראשו לכך.
האוסר את אשתו עליו כאימו, אמנם לא חל הנדר כיוון שהוא נודר ''בדבר איסור'', אך צריך להתירו ולפתוח פתח. מקשה הגמרא על כך סתירה מברייתא:
ורמינהו: הרי את עלי כבשר אימא, כבשר אחותי, כערלה, וככלאי הכרם - לא אמר כלום!
הברייתא פוסקת בין היתר כי הנודר ''הרי את עלי כבשר אימא'' לא אמר כלום, ולא צריכים לפתוח לו פתח, בניגוד למשנתנו.
אמר אביי: לא אמר כלום מדאורייתא, וצריך שאלה מדרבנן.
תשובה ראשונה של אביי כי הברייתא עוסקת בדין דאורייתא ובמישור זה באמת אין צורך לעשות כלום. אך משנתנו עוסקת במישור דרבנן שהחמירו והצריכו לפתוח פתח.
רבא אמר: הא בתלמידי חכמים, הא בעם הארץ;
תשובה שניה של אביי קובעת כי שני המקומות עוסקות במישור דרבנן. משנתנו מדברת בעם הארץ, שם יש חשש שאם לא נתייחס במקרה זה עלול הבעל לאסור את אשתו בדבר הנדור, ואז יחול הנדר, לכן פותחים לו פתח. אך הברייתא מדברת על תלמיד חכם, אצלו אין חשש כזה, ולכן לא הצריכו לפתוח פתח.
והתניא: הנודר בתורה - לא אמר כלום, ואמר רבי יוחנן: וצריך שאלה לחכם, ואמר רב נחמן: ותלמיד חכם אינו צריך שאלה.
כדי להבין ברייתא זו שהובאה כדי להוכיח את תשובת רבא, נקדים ונאמר כי אדם יכול להישבע באופן שמזכיר את שמו של הקדוש ברוך הוא, גם אם לא הזכיר את המילה שבועה (כמובן שאם אומר אני נשבע ... השבועה חלה).
פוסקת הברייתא כי אדם הנשבע בתורה (לפי רוב הראשונים ''נדר'' בברייתא מלשון שבועה) – כוונתו לגווילים של התורה ולא לשם ה' המוזכר פעמים רבות בתורה, ולכן לא אמר כלום ואין זה נדר. בכל אופן מצריך רבי יוחנן שאלה על הנדר על ידי חכם, ורב נחמן מסייג ואומר כי תלמיד חכם אינו צריך שאלה, על פי אותו עיקרון של רבא לעיל.  
 

הנושא

הגמרא עושה זום לברייתא שהובאה כהוכחה לשיטת רבא:
תניא: הנודר בתורה - לא אמר כלום, במה שכתוב בה - דבריו קיימין, בה ובמה שכתוב בה - דבריו קיימין.
הברייתא מחלקת בין אם נשבע על התורה, שכבר הסברנו כי כוונתו לגווילים ולכן אינה שבועה, לבין אם נשבע על מה שכתוב בתורה, ומכיוון ששם ה' כתוב בתורה פעמים רבות – הרי זו שבועה. הברייתא מסיימת במקרה שצרף את שתי הלשונות יחדיו: בתורה ובמה שכתוב בה, ופוסקת כי גם במקרה זה שבועתו חלה.
קתני: במה שכתוב בה - דבריו קיימין, בה ובמה שכתוב בה צריך למימר?
מקשה הגמרא על הצורך להזכיר את המקרה השלישי: מדוע שנחשוב כי כשהוסיף גם ''בה'' על ''במה שכתוב בה'' יש מקום לחשוב שהשבועה לא תחול? האם תוספת זו של גווילי התורה אמורה לגרוע מהשבועה כשהזכיר כבר שמות ה' הכתובים בתורה?
אמר רב נחמן, לא קשיא: הא דמחתא אורייתא אארעא, הא דנקיט לה בידיה, מחתא על ארעא - דעתיה אגוילי, נקט לה בידיה - דעתיה על האזכרות שבה.
רב נחמן עונה תשובה ראשונה לשאלה וקובע כי כשנשבע על התורה (''בה'') מבדיל בין אם מחזיק את התורה בידו או שהיא מונחת על הקרקע. במקרה האמצעי בברייתא ("במה שכתוב בה") מדובר שהחזיק את התורה בידו, ואז מספיק שיאמר ''במה שכתוב בה'' כדי שנייחס את דבריו לשמות ה' הכתובות בתורה והשבועה תחול. אך הסיפא עוסקת במקרה שהספר תורה מונח על הקרקע, אז צריך לומר את שתי הלשונות: ''בה ובמה שכתוב בתורה'' כדי שהשבועה תחול.
ואיבעית אימא: דמחתא על ארעא, והא קא משמע לן, דאף על גב דמחתא על ארעא, כיון דאמר במה שכתוב בה - מהני, וזו ואין צריך לומר זו קתני.
תשובה שניה לא מחלקת בין המקרים, ואף אם התורה מונחת על הקרקע, מספיק שיאמר ''במה שכתוב בה''. ולפי זה הברייתא אינה מחדשת דבר בדין השלישי, אלא נאמרה בבחינת ''זו ואין צריך לומר זו''. כלומר: לא רק המקרה השני שבו רק אמר ''במה שכתוב בה'', אלא אפילו הוסיף ואמר גם ''בה'' בכל אופן מועיל והשבועה חלה.
ואי בעית אימא: כולה מציעתא נמי דנקיט ליה בידיה, והא קא משמע לן, כיון דנקיט ליה בידיה, אף על גב דלא אמר אלא בה, כמאן דאמר במה שכתוב בה דמי.
התירוץ השלישי גם לא מחלק בין המקרים, אך מעמיד את שני המקרים האחרונים שהנשבע מחזיק את ספר התורה בידו. לפי זה החידוש של הברייתא במקרה השלישי: כשהספר תורה בידו, אף אם אמר רק ''בה'' – אנו לא מפרשים כי כוונתו לגווילים אלא לשמות ה' הכתובים בתורה, ולכן השבועה חלה.
 

מהו המסר

תשובה השלישית מלמדת אותנו דין מעניין. למרות שבעיקר הדין אם אמר ''בה'' אנו מייחסים את דבריו לגווילי התורה ולכן השבועה אינה חלה, אך אם מחזיק את הספר בידו, הרי גם לשון ''בה'' מתייחס לשמות ה' הכתובים בתורה, ולכן השבועה חלה. מדוע זה כך? מדוע אותה מילה (''בה'') מפורשת בשני מצבים באופן שונה?
צריך לומר כי החזקת דבר מה בידו של אדם נותנת משמעות. כביכול אומר האדם כי לא לחינם הוא מחזיק בחפץ, הוא ''אומר משהו'' בעובדה שהוא תפש בידו את החפץ. המשמעות הפנימית של התורה היא ביחס לשמות ה' הכתובים בה, המלמדת אותנו ''מי ברא ויצר כל אלה''. לכן, כשאדם מחזיק את התורה ואומר ''בה'' הוא כביכול אומר לנו כי הוא מתכוון לאותה משמעות פנימית של התורה.
עיקרון זה של נתינת משמעות פנימית לדברים שאנו מחזיקים, מלמד אותנו כי כשרוצים להסביר או להנכיח דבר מה, רצוי מאוד להחזיקו בידים. עצם החזקה זו, כבר ''מדברת'' אלינו ומשדרת את המשמעות הפנימית של אותו חפץ. 
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]