מודרני ממך / נדרים ה ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בסוגייתנו ממשיכה לעסוק בפירוש המשנה הפותחת את המסכת, ומגיעה ללשון "מודרני ממך" הנזכרת במשנה במשנה כלשון המספיקה כדי לאסור את האדם ביחסים מסוימים עם חברו. במהלך הדיון מציעה הגמרא הבנה מצמצמת ללשונות איסור שונות:
"מודר אני ממך – לא משתעינא בהדך משמע, מופרשני ממך – דלא עבידנא עמך משא ומתן משמע, מרוחקני ממך – דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע".
בעקבות זאת מתעוררת שאלה: כפי שלמדנו בתחילת המסכת, הנדר אוסר 'חפצא' מסוים על האדם, ואם כן – מהו החפצא הנאסר בנדרים אלו? האם מדובר באיסור על הנאה מגופו של הזולת, מממונו או ממשהו אחר?
ר' משה פיינשטיין הקשה קושיה זו בחיבורו 'דברות משה' למסכתנו, ונדחק להסביר שאיסור הדיבור הוא אכן איסור חפצא – איסור על פיו ועל כל גופו של האדם לעניין הדיבור, איסור משא ומתן גם הוא עשוי להיות איסור דומה על גופו של האדם לעניין משא ומתן עימו, ואיסור השהייה בארבע אמותיו – "אולי שייך לומר דאוסר גופו בקונם מלעמוד ומלהיות בהמקום שיהיה סמוך לחברו, לא רק ממקום שנמצא עתה אלא מכל מקום ומקום שיהיה סמוך לו על הזמן שיהיה סמוך" (האיסור במשא ומתן עשוי להיחשב גם כאיסור על ממונו של האדם).
ר' משה פיינשטיין ממשיך לדון בהסבר זה, אך אנו לא נרחיב בכך. נסתפק בכך שהדוחק בתירוץ זה, המצריך לפרש את דבריו של האדם באופן מיוחד, ברור לעין, ור' משה פיינשטיין עצמו מודע לכך ודן בזה.
מכל מקום, אנו נתמקד בחידוש שחידש מו"ר הרב משה ליכנטנשטיין שליט"א, השופך אור על סוגיית מודר הנאה מחברו כולה ומתרץ את הקושיה שהזכרנו:
"המדיר את חבירו הנאה אינו בא לאסור את קבלת ההנאה מחבירו כשלעצמה, ובדומה לאיסור קונם, האוסר הפקת הנאה מחפצים, אלא הוא בא להרחיק את המודר ממנו כאדם המרחיק את חבירו, ואיסור הנאה אינו אלא ביטוי לריחוק הנוצר על ידי הנדר. ויש להוסיף עוד ולומר שהמקור לדין מודר הנאה אינו פרשת נדרי איסור ואיסור קונם אלא יסודו נעוץ בדיני נידוי וחרם... כשם שישנו קונם כללי, האוסר את הפירות על כלל העולם, וישנו קונם פרטי, שהוא סניף או בבואה של דין קונם הכללי, האוסר את הפירות על הנודר או חבירו בלבד, כן ישנו דין נידוי כללי, האוסר את המגע של המוחרם והמנודה עם כלל החברה, וישנו חרם פרטי, האוסר את המגע בין הנודר לחבירו".
על פי הבנה זו, איסורו של המודר הנאה מחברו אינו שייך למערכת איסורי החפצא הנוצרים בעקבות נדרים אלא הוא מעין 'נידוי': הנידוי, ביסודו, הוא הרחקה של האדם מן החברה, והנודר מחברו בעצם מחיל עליו מעין 'נידוי' חלקי – הרחקה מן הנודר בלבד. על פי זה מובן מדוע נבחרו דווקא הריחוקים המוזכרים בסוגייתנו – משא ומתן, דיבור ועמידה בד' אמותיו – הדומים לאיסורי המנודה.
[בשל קוצר היריעה לא נוכל להאריך בגדרו של חידוש משמעותי זה, והרוצה להרחיב בכך יעיין במאמרו השלם של הרמ"ל ("מודר הנאה מחבירו", בתוך "מאמר הפלאה" בהוצאת הישיבה, עמ' 15–38).]
