הכל יחסי בחיים / רפי זברגר

כתובות קו ע''א

הקדמה 

בהמשך לדיוני הגמרא על שוחד למדנו בשלהי הדף הקודם את הקטע הבא:
רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדני דבי גילי, אמר ליה: מאי עבידתיך?
אדם אחד הביא לרב ענן כלי מלא דגים קטנים, וכששאל אותו רב ענן לפשר העניין, ענה לו כי הוא אמור לבוא לדין אצל רב ענן.
אמר ליה: דינא אית לי, לא קביל מיניה, אמר ליה: פסילנא לך לדינא.
וכשענה לו אותו האיש כי הוא אמור להגיע לדין אצל רב ענן, פסל רב ענן את עצמו מלדון בדין זה מחשש שוחד.
אמר ליה: דינא דמר לא בעינא, קבולי לקביל מר, דלא למנען מר מאקרובי בכורים,
''הסכים'' אותו האיש שלא לידון בפני רב ענן, אך ביקש ממנו לקחת את כלי הדגים, וכינה זאת בשם ''ביכורים''.
דתניא: וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ (מלכים ב', ד', מ''ב)- וכי אלישע אוכל בכורים הוה? אלא לומר לך: כל המביא דורון לתלמיד חכם - כאילו מקריב בכורים.
מוכיחה הגמרא מברייתא אשר מצטטת פסוק בספר מלכים, כי מתנה לתלמיד חכם נקרא גם בשם ביכורים. מסופר שם שהביאו לאלישע לחם, שעורים וכרמל בתורת ''ביכורים'', למרות שאלישע היה משבט גד ולא היה כהן.
 

הנושא

הגמרא מביאה דרשה נוספת על אותו פסוק בספר מלכים:
בשני דרב יוסף הוה ריתחא, אמרי ליה רבנן לרב יוסף: ליבעי מר רחמי,
כשהיה רעב בימיו של רב יוסף, ביקשו ממנו חכמים להתפלל על המצב הלא טוב.
אמר להו: השתא ומה אלישע, דכי הוו רבנן מיפטרי מקמיה הוו פיישי תרי אלפן ומאתן רבנן, בעידן ריתחא לא הוה בעי רחמי, אנא איבעי רחמי?
ענה להם רב יוסף כי אפילו אלישע הנביא כשהחכמים היו נפטרים ממנו (אולי לאחר שיעור שנתן) עדיין נשארו אצלו אלפיים ומאתיים תלמידים, למרות זאת לא התפלל כשהיה רעב ''בשעת כעס''. אני, אומר רב יוסף, בוודאי שאין אני רשאי ויכול להתחנן לפני הקדוש ברוך על הרעב הקיים בעולם.
וממאי דפיישי הכי?
הגמרא מנסה להוכיח את העובדה שאמנם נשארו לאלישע אלף ומאתיים תלמידים:
דכתיב (שם מ''ג): וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר ה' אָכֹל וְהוֹתֵר: , מאי לפני מאה איש? אילימא דכולהו לפני מאה איש, בשני בצורת טובא הוו! אלא, דכל חד וחד קמי מאה איש.
למדנו בהקדמה כי הביאו לאלישע (איש האלהים) עשרים לחמים וגם ביכורים וכרמל, סך הכול עשרים ושנים לחמים (רש''י) ובפסוק שלאחר מכן כתוב שנתן לחמים אלו לפני מאה איש. הגמרא שוללת אפשרות שעשרים ושנים הלחמים היו לפני מאה איש, שהרי זה לא ייתכן במצב של רעב, אלא מגיעה הגמרא למסקנה כי כל לחם ניתן למאה איש (וזו באמת כמות קטנה לכל אחד) ומכיוון שכאמור היו עשרים ושנים לחמים, יוצא שנשארו לאכול על שולחנו אלפיים ומאתיים איש (22*100). הגמרא ממשיכה להביא מספרי תלמידים נוספים שהיו לחכמי ישראל באותה תקופה:
כי הוו מיפטרי רבנן מבי רב - הוו פיישי אלפא ומאתן רבנן, מבי רב הונא - הוו פיישי תמני מאה רבנן.
לאחר שעזבו התלמידים את בית המדרש של רב עדיין נשארו אלף ומאתיים תלמידים, ואצל רב הונא נשארו שמונה מאות תלמידים.
רב הונא הוה דריש בתליסר אמוראי. כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו, הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא, ואמרי במערבא: קמו ליה ממתיבתא דרב הונא בבלאה.
בדרשותיו של רב הונא היו כל כך הרבה תלמידים עד כדי צורך בשלושה עשר מתורגמנים (מתורגמן שמע את דברי רב הונא והעבירם בקול רם לאנשים אחרים שהיו באזורו (במקום רמקול בימינו)). כשקמו המספר העצום של התלמידים וניערו אבק מבגדיהם (אולי ישבו בחוץ והתמלאו אבק תוך כדי השיעור), עלה ענן אבק גדול מאוד שהאפיל על אור השמש. תופעה זו נראתה אף בארץ ישראל, וגם שם הבינו שהסתיים שיעורו של רב הונא.
כי מיפטרי רבנן מבי רבה ורב יוסף - הוו פיישי ארבע מאה רבנן, וקרו לנפשייהו יתמי.
כהמשך למספרים הגדולים של התלמידים בבתי המדרש השונים אשר תוארו לעי,ל מסיימת הגמרא בתיאור שני נתונים נוספים. האחד – מספר הנשארים בבית המדרש של רבה ורב יוסף לאחר עזיבתם של התלמידים היו ארבע מאות תלמידים, וביחס למספרים הגדולים זה נראה מעט, ולכן כינו את עצמם ''יתומים''.
כי הוו מיפטרי רבנן מבי אביי, ואמרי לה מבי רב פפא, ואמרי לה מבי רב אשי - הוו פיישי מאתן רבנן וקרו נפשייהו יתמי דיתמי.
הנתון הנוסף על בית המדרש של אביי, או רב פפא או רב אשי – שם נשארו ''רק'' מאתיים, ולכן קראו לעצמם יתומי יתומים – קטנים אפילו מבית המדרש של רבה ורב יוסף.  
 

מהו המסר

הכל יחסי בחיים. אין ספק שאם נשארו בבית המדרש מאתיים תלמידים, כך שלפני שעזבו היו הרבה יותר – זהו מספר בכלל לא קטן. למרות זאת, תלמידים אלו כינו את עצמם יתומים של יתומים (''יתמי דיתמי'').
אנו בוחנים את עצמנו תמיד ביחס לאנשים אחרים, ואם מדובר בקבוצה, אזי מתייחסים לקבוצה שלנו ביחס לקבוצות אחרות. האם זו תכונה טובה, או שמא פחות טובה?
נראה כי התשובה תלויה במוטיבציה של ההשוואה. אם המוטיבציה הינה קנאה, אזי אנו מכירים את הכלל שהקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם (אבות ד', כ''א). אך אם ההשוואה נובעת מרצון לגדול, להתפתח ולהיות טובים יותר אזי אנו נכנסים לקטגוריה של ''קנאת סופרים'' שהיא ''מרבה חכמה''.
נשאף להיות תמיד בין המקנאים אך ורק מתוך ''קנאת סופרים'' ובכך בעזרת ה' נרבה תורה ויראת שמים. 
  
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]