משנה זהירות (על דברים שאינם שלנו) / רפי זברגר

כתובות צט ע"ב

הקדמה 

בהמשך למשנה שלמדנו בדף הקודם על דיני אלמנה אשר מכרה נכסי היתומים (והיא מעין שליחה שלהם) עבור מזונותיה או עבור כתובתה בצורה לא תקינה (מחיר נמוך או גבוה מערך הנכס) , ממשיכה הגמרא לדון באופן כללי בנושא שליח ששינה משליחותו. 
 

הנושא

פשיטא, אמר לאחד ולא לשנים - האמר ליה לאחד ולא לשנים, אמר ליה לאחד סתמא, מאי?
פשוט לגמרא הדין במקרה ובעל הנכס אמר לשליח למכור את הנכס לאדם אחד והוא מכר לשני בני אדם, שהמכירה אינה תקיפה שהרי בעל הנכס הקפיד על מכירה לאחד והשליח מעל בשליחותו ומכר לשנים. שואלת הגמרא, מה הדין במקרה ובעל הנכס אמר למכור לאחד סתם, מבלי להוסיף ''אבל לא לשניים''
רב הונא אמר: לאחד - ולא לשנים, רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו: לאחד - ואפילו לשנים, לאחד - ואפילו למאה.
באנו למחלוקת אמוראים בשאלה זו. רב הונא פוסק כי כוונת בעל הנכס לקונה אחד בלבד, וזאת כדי ''להמעיט בשטרות'' (שלא יצטרף לשמור מספר שטרות של מספר עסקאות) ולכן המכירה בטלה. רב חסדא ורבה בן רב הונא סוברים כי בעל הנכס לא מקפיד, ולא אכפת לו אם יהיו יותר קונים (ויותר שטרות) ולכן המכירה תקיפה.
איקלע רב נחמן לסורא, עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא. אמרו ליה: כי האי גוונא מאי? אמר להו: לאחד - ואפי' לשנים, לאחד - ואפילו למאה.
רב חסדא ורבה כנראה ביקשו לאשש את פסיקתם, וכשהגיע רב נחמן לסורא עירם חזרו ושאלו גם אותו שאלה זו, והוא אכן פסק כפסיקתם, שבעל הנכס אינו מקפיד על מספר הקונים, אם לא אמר במפורש ''ולא לשניים''.
אמרו ליה: אף על גב דטעה שליח? אמר להו: דטעה שליח לא קאמינא.
לאור פסיקתו שאלו אותו, ואם השליח טעה ומכר את הנכס בזול – האם גם במקרה זה נאמר שבעל הנכס אינו מקפיד והמכר יהיה תקיף? והוא ענה להם בשלילה – במקרה זה בעל הנכס מקפיד והמכירה בטילה.
אמרו ליה, והאמר מר: אין אונאה לקרקעות!
שאלו אותם שני החכמים לפסיקתו זו, והרי "אין אונאה לקרקעות", וגם אם מכרו בזול או ביוקר אין המכר בטל כמו במכירת מטלטלין, ולאור זאת בעל הנכס אמור להיות מודע לטעויות של השליח במכירה, ולכאורה להסכים גם לטעות כשהשליח מכר בזול יותר?
הני מילי היכא דטעה בעל הבית, אבל טעה שליח - אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.
ענה להם רב נחמן, שיישום הכלל הזה הוא רק במקרה שהבעלים ביצעו את העסקה, אבל לגבי שליח יכול המשלח לומר לו את הטענה הידועה: שלחתי אותך כדי ''לתקן'' ולא כדי ''לקלקל''
ומנא תימרא דשאני בין שליח לבעל הבית?
שואלת הגמרא (ואולי שואלים זאת שני החכמים) מהיכן אנו לומדים שיש הבדל בשיעורים בין השליח לבעל הנכס?
דתנן: האומר לשלוחו צא ותרום - תורם כדעת בעל הבית, ואם אינו יודע דעתו של בעל הבית - תורם בבינונית אחד מחמשים, פיחת עשרה או הוסיף עשרה - תרומתו תרומה; ואילו גבי בעל הבית תניא: תרם ועלה בידו אפילו אחד מעשרים - תרומתו תרומה.
נקדים מספר הקדמות להבנת תשובת הגמרא:
1. בדין תורה, שיעור תרומה גדולה הניתנת לכהן מכל היבולים הגדלים בארץ ישראל הוא בכל שהוא. פרי אחד פוטר את כל הפירות מאותו מין.
2. חכמים קבעו שלושה שיעורים למצווה זו: עין יפה – אחד מארבעים מהיבול, עין בינונית – אחד מחמישים ועין רעה אחד משישים.
פוסקת המשנה במסכת תרומה כי אם בעל שדה מינה שליח לתרום עבורו תרומה גדולה, חייב לתרום באותו ''שיעור'' שתורם בעל הבית. אם אינו יודע כיצד נוהג בעל הבית – תורם בעין בינונית. אם בכל אופן העריך כי בעל הבית תורם בעין יפה או העריך כי בעל הבית תורם בעין רעה, וכך תרם – קיים את שליחותו וחלים על הפירות דין תרומה. אך אם תרם יותר מאחד מארבעים או פחות מאחד משישים – לא קיים את שליחותו והפירות אינם קדושים בדין תרומה.
לעומת זאת, למדנו בברייתא כי בעל השדה יכול לתרום אף יותר מאחד מארבעים ותרומתו תרומה.
מכאן למדנו כי שיעור של המשלח (בעל הבית) אינו כשיעורו של השליח. 

מהו המסר

למדנו היום כי אדם יכול לעשות בנכסיו כרצונו, ואף אם תרם חלק גדול מהיבול לתרומה גדולה – חלה על כל הנתרם דין תרומה גדולה. לעומת זאת שליח ''מוגבל'' ואינו יכול לעשות מעבר ל"נורמה המקובלת".
בדברים שלנו יש לנו זכות ''להשתולל'' ולעשות כמעט ככל העולה על רוחנו, כמובן מבלי לפגוע באחרים, אך בדברים שאינם שלנו שומה עלינו להיזהר במשמרת זהירות. 
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]