ענווה / רפי זברגר

כתובות פד ע"א-ע''ב

הקדמה 

נלמד את המשנה העוסקת בתשלומים לנושים שונים מנכסי ירושה. נקדים בשני כללים בסיסיים הנהוגים בזמן הגמרא:
1. גביית חובות מיתומים אינה אלא מקרקעות ולא ממטלטלין.
2. אין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה.
מי שמת, והניח אשה ובעל חוב ויורשין, והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים,
למת שיש לו שלושה נושים: אשה התובעת כתובתה, בעל חוב שהלווה לנפטר וטרם קיבל חובו והיורשים של המת שמבקשים לקבל את כל הירושה מבלי להחזיר את החובות. המשנה עוסקת במקרה שישנם מטלטלים השייכים לנפטר שאינם ברשותו אלא ברשות אדם אחר, ולכן אינם נופלים מיידית לידי היורשים. באנו למחלוקת תנאים לגבי גבייה מאותם מטלטלין:
רבי טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן,
רבי טרפון פוסק כי יש לתת את המטלטלין ל''חלש'' (עני) מבין התובעים – האלמנה או בעל החוב. אפשרות גבייה זו היא מכוח ''שעבודא דרבי נתן'', הקובע כי אם ראובן חייב לשמעון ושמעון חייב ללוי, הרי ראובן חייב ישירות ללוי. ולכן המטלטלים אשר נמצאים ביד הלווה (ולא נופלים ישירות ליתומים כאמור לעיל) אשר חייב אותם לנפטר, והנפטר חייב לנושים אחרים, הרי שאותו לווה בעצם חייב ישירות לאותם נושים.
מסבירים המפרשים כי מדובר במשנה במקרה שיש גם קרקעות בנכסי המת, ולכן ''החלשים'' יקבלו את המטלטלין ושאר הנושים ייתבעו לגבות את החוב מהקרקעות (תהליך מורכב יותר).
רבי עקיבא אומר: אין מרחמין בדין, אלא ינתנו ליורשין, שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה.
רבי עקיבא חולק ופוסק כי יש לתת את המטלטלים ליורשים, למרות שלא נפלו להם אוטומטית בעת הפטירה, כיוון שכל הנושים חייבים להישבע כדי לגבות מנכסי המת, לעומת היורשים שאינם חייבים בשבועה.
הניח פירות תלושין מן הקרקע - כל הקודם בהן זכה בהן.
מקרה זה עוסק במטלטלין השייכים למת, אך טרם נכנסו לרשותו, וגם לא נמצאים ברשות אדם אחר. פוסקת המשנה כי ניתן ''לתפוש'' מטלטלין אלו, וכל הקודם זוכה, ולכן אם היורשים קדמו ותפשו – אין האלמנה או בעלי החוב יכולים להוציא מהם.
זכתה אשה יותר מכתובתה, ובעל חוב יותר על חובו, המותר –
אם האשה או בעל החוב תפשו את המטלטלין אך שווי התפישה גדול משווי החוב המגיע להם, באנו למחלוקת דומה לזו של המחלוקת ברישא:
רבי טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן, רבי עקיבא אומר: אין מרחמין בדין, אלא ינתנו ליורשין, שכולם צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה.
רבי טרפון סובר שיחזירו ל''חלש'' (כושל) שבהם, ורבי עקיבא לשיטתו סובר שיש להחזיר ליורשים את היתרה. 
 

הנושא

הגמרא מספרת מספר סיפורים על ''תפישות'' מטלטלין של הנפטר, נלמד אחד מאותם סיפורים:
קריביה דרבי יוחנן תפוס פרה דיתמי מסימטא,
קרובי משפחה של רבי יוחנן היו נושים של אדם והוא נפטר. לאחר מכן תפסו פרה של היתומים שהייתה בסמטה, מקום שלפי רבי יוחנן וריש לקיש מותר לתפוש בו.
אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: שפיר תפסתוה.
רבי יוחנן פסק לכתחילה כרבי עקיבא שרק ליורשים מותר לתפוש, אך בדיעבד פסק כרבי טרפון, שאם כבר תפשו – אין מוציאים מידם. אותם קרובים של רבי יוחנן באו לשאול אותו על תפישתם, והוא אישר ואמר כי תפיסתם מועילה.
אתו לקמיה דרבי שמעון בן לקיש, אמר להו: זילו אהדור.
אותם קרובים הלכו לשאול גם את ריש לקיש (אולי בגלל שרבי יוחנן היה קרוב משפחה שלהם...) והוא פסק להם כשיטת רבי עקיבא שהם צריכים להחזיר את הפרה ליתומים.
אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: מה אעשה, שכנגדי חלוק עלי.
חזרו אותם קרובים לרבי יוחנן וספרו לו על פסקו של ריש לקיש חברו, הוא ענה להם תשובה מעניינת: אם אדם ''ברמה שלי'' ("כמותי") פסק כך, ''מה אעשה'' ולכן הריני חוזר בי מפסקי הקודם, ויש להחזיר את הפרה, כפסקו של ריש לקיש. 
 

מהו המסר

למדנו מסיפור זה גדולתו וענוותנותו של רבי יוחנן. כזכור, רבי יוחנן הוא זה שהחזיר את ריש לקיש לבית המדרש, ולאחר זמן מה אינו מתבייש לומר כי הוא ברמתו, ואף מוכן לחזור בו מדבריו.
נלמד מכך עד כמה צריך ללכת לאור האמת מתוך ענווה ושאר רוח. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]