אין מרחמים בדין / כתובות פד ע"א
הרב אביהוד שורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
גם את עיוננו היום נקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו של מורנו ורבנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל.
במשנה בדף פ"ד מצאנו מחלוקת מעניינת בין התנאים. לדעת ר' טרפון, כאשר ישנם כמה נושים, יש להעניק את הנכסים ל"כושל" שבהם, דהיינו לחלש ביותר, אשר נראה שלא יוכל לזכות בנכסים בדרך אחרת. הגמרא מבררת מיהו הכושל, ובביאור הדיון עסקו הראשונים בהרחבה. ר' עקיבא חולק על ר' טרפון, ומכריע: אין מרחמין בדין. לפיכך, יש להעניק את הנכסים לזה שזכותו המשפטית היא האיתנה ביותר, ואין להתחשב בנחיתותם היחסית של שאר בעלי החוב. למעשה, מורה ר' עקיבא להעניק את הממון ליורשים, שכן כל יתר בעלי החוב גובים את חובם בשבועה בלבד, ואילו היורשים זוכים בממון אביהם בלא שבועה.
ההלכה נפסקה כדעת ר' עקיבא, שאין מרחמים בדין. עם זאת, הראשונים (ראה למשל בפסקי הרא"ש כאן) מעירים, שהיות ותיקנו הגאונים שבעלי חוב יגבו ממיטלטלין, ולא רק מקרקעות, זכות זו מאפשרת להם לגבות גם מן היתומים, וממילא בשל תקנה זו בעל חוב נעשה קודם ליורשים.
מה פשר הצהרתו של ר' עקיבא כי אין מרחמים בדין? האמנם אין מקום להמתיק את מידת הדין ברחמים? והרי בפרשת השבוע שקראנו השבת למדנו את דברי הרמב"ן הידועים על מצות "קדושים תהיו", המחייבת לנהוג בדרך היושר והמוסר אף באותם עניינים שהתורה לא ציוותה עליהם, ולא להיות חלילה נבל ברשות התורה. הרמב"ן מסיים את דבריו באיזכור דוגמה נוספת ליסוד כללי זה, והיא – החובה לנהוג לפנים משורת הדין. וכך כתב בפירושו לדברים (ו' י"ח):
"ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה ... חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין".
ובכן, האם לא נכון לרחם בדין?
התשובה פשוטה ומתבקשת, ונעוצה כמובן בהבחנה בין מצבים שונים. כאשר דיין נדרש לחרוץ משפט, עליו לזכור שאין מרחמים, וחובה לדון דין אמת לאמיתו. קראנו השבת בפרשת קדושים:
"לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ".
ופסק השולחן ערוך (חושן משפט, צ"ז ה'):
"אם בא המלוה לבית הדין למשכן ללוה או ליפרע ממנו, יש לבית דין לעשות לו דין, ולא יאמרו: פלוני עני ואין לו ופלוני עשיר ואין צריך לו, אלא אין מרחמים בדין".
הוצאת המשפט לאור, ובירור מדוייק של הדין – הם הרחמים הגדולים על כל אחד ואחת.
אך כל זאת בין כותלי בית הדין. מחוץ לכותלי בית הדין לעתים האדם נדרש ואף נתבע להעביר על מידותיו, ולהעדיף את מידת הרחמים, המחייבת לנהוג לפנים משורת הדין.
באישיותו של מורנו הרב זצ"ל חשנו תמיד את המזיגה המופלאה של אותן שתי בחינות. בבירור ההלכה, הסברה והעיון – אין מרחמים, וחובה להעמיד את הדברים על דיוקם. אך בהלכות שבין אדם לחברו, בדאגה וברגישות לזולת, לעולם גברה אצל רבינו מידת הרחמים על מידת הדין, והוא יצא מגדרו כדי לחוש לצערו של הזולת ולסייע לו. רבות דובר בשבוע החולף על דמותו הרב-גונית של רבנו זצ"ל, ואף כאן, באותו איזון מיוחד שבין הדין והרחמים, יכולנו לחוש בכך.
תהא נשמת רבנו צרורה בצרור החיים לעד.
