החיים אינם פקיניק / רפי זברגר

כתובות עח ע"א

הקדמה 

היום אנו מתחילים בסייעתא דשמיא את הפרק השמיני, שתחילתו עוסק במכירת נכסי מילוג על ידי האשה בשלבים השונים. נכסי מילוג הם אותם נכסים שהאשה מכניסה לבעלה, אך לא מהווים חלק מהכתובה. לאחר הנישואין, הבעל אוכל פירות שאותם נכסים מניבים בכל ימי חייהם המשותפים, גוף הנכס נשאר שייך לאשה. כך שאם הם מתגרשים או הבעל נפטר, חוזר הנכס כולו לידי האשה כמו שהוא (גם כשערכו עלה או ירד במשך הזמן).
נלמד את המשנה הראשונה המחלקת בין פרקי הזמן השונים בהם הנכסים ''נפלו'' לאשה - זכתה בירושה או קבלה מתנה. 
 

הנושא

1. האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס, מודים בית שמאי ובית הלל, שמוכרת ונותנת וקיים.
המקרה הראשון עוסק בנכסים שנפלו לאשה לפני האירוסין, אפילו אם מכרה אותם לאחר האירוסין, המכר קיים לפי כל הדעות (כפי שנראה מחלוקת במקרה השני), והבעל לא זכאי בפירות נכסים אלו.
2. נפלו לה משנתארסה, בית שמאי אומרים: תמכור, ובית הלל אומרים: לא תמכור.
אם הנכסים נפלו לאשה לאחר האירוסין יש מחלוקת תנאים האם מותר לה למכור אותם לפני הנישואין לכתחילה או לא. בית שמאי מתירים, ובית הלל אוסרים.
אלו ואלו מודים, שאם מכרה ונתנה - קיים.
למרות מחלוקתם לגבי דין לכתחילה, כולם (גם בית הלל) מסכימים כי אם מכרה – המכר קיים, והבעל אינו רשאי לאכול פירות מנכסים אלו.
אמר רבי יהודה, אמרו חכמים לפני רבן גמליאל: הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים?
רבי יהודה מצטט דברי חכמים אשר תמהו לפני רבן גמליאל, מדוע באמת המכר קיים. לכאורה אם הבעל ''זכה'' באשה בעת אירוסיה, מדוע לא יזכה גם בפירות נכסי מילוג שלה, אליהם הוא זכאי מכוח נישואיהם. (כאמור בהקדמה, זכאותו לאכילת פירות אלו מתחילה לאחר נישואין)
אמר להם: על החדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים.
תשובה זו של רבן גמליאל דורשת הסבר בשני מישורים: מה הכוונה חדשים וישנים, ומדוע באמת ''מצטערים''.
רש''י מסביר כי ''חדשים'' הכוונה למקרה השלישי להלן, בו נלמד שאם הנכסים נפלו לה לאחר הנישואין, כולם מסכימים כי הבעל רשאי לקחת את הנכס מהקונה ולאכול את הפירות. "ישנים" הכוונה למקרה השני בו הנכסים נפלו לה לאחר האירוסין. הם נקראים ישנים, כיוון שהבעל רשאי לאכול אותם רק לאחר הנישואין (אז הם כבר ''התיישנו''). את ''הבושה'' בדברי רבן גמליאל ניתן להסביר בכמה הסברים, נצטט שני הסברים:
a. כל תקנת הפירות לבעל הם כנגד חובתו לפדות את האשה אם יקחו אותה בשבי. מכיוון שזוהי מציאות מאוד לא שכיחה (לקיחה בשבי) לכן גם הפירות לא היו צריכות לקבל ''חשיבות'' כל כך גדולה, כך שאם האשה מכרה את הנכסים, הבעל יוכל להפקיעם מהקונה, ולאכול את הפירות.
b. כשם שהבעל רשאי לאכול מפירות נכסי מילוג, הוא שייך לאכול גם מהכסף שהקונה שילם תמורת נכס המילוג שהאשה מכרה. אם כן, מדוע שנפקיע את הנכס מהקונה, אם הבעל יכול ליהנות מכסף המכירה?
אם כן טענת רבן גמליאל: אם אנו ''מתביישים'' על הפסק של המקרה השלישי (לפי ההסברים לעיל), בו אנו מוציאים מידי הקונה את הנכס, האם יש טעם להוסיף עוד מקרה בו נוציא את הנכס מהקונה, כפי שחכמים מבקשים לפסוק גם במקרה השני (הנכס נפל לאשה לאחר האירוסין)?
3. נפלו לה משנשאת, אלו ואלו מודים, שאם מכרה ונתנה - שהבעל מוציא מיד הלקוחות.
זהו המקרה אותו הזכרנו לעיל, כאשר נפלו לה נכסים לאחר הנישואין. אם היא מכרה – הבעל יכול להוציא מהם את הנכס על מנת לאכול את הפירות (גוף הנכס שייך לקונים, אך לא יכולים ליהנות ממנו בעוד הזוג נשוי).
4. עד שלא נשאת ונשאת, רבן גמליאל אומר: אם מכרה ונתנה - קיים.
המקרה האחרון עוסק גם במכירת הנכס לאחר הנישואין, אך הוא נפל לאשה לפני הנישואין. או שנפל לאחר האירוסין (ולפני הנישואין) או אפילו נפל לפני האירוסין. רבן גמליאל פוסק כי במקרים אלו, מכרה קיים והבעל אינו יכול לקחת את הנכס כדי לאכול פירות, אך לכתחילה אין למכור נכסים אלו.
אמר רבי חנינא בן עקביא, אמרו לפני רבן גמליאל: הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים?
רבי חנינא חזר על הטענה שאמר רבי יהודה לפני רבן גמליאל במקרה השני, ואמר שוב לפני רבן גמליאל, מדוע אם הבעל ''זכה'' באשה והיא מקודשת לו, מדוע שלא יזכה גם בפירות נכסי מילוג שלה, ולכן קשה לו מדוע פסקנו במקרה זה שהמכר קיים, הבעל אינו זכאי ליהנות מהפירות של הנכסים שנמכרו?
אמר להם: על החדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלין עלינו הישנים.
רבן גמליאל עונה תשובה זהה לתשובתו במקרה השני: מספיק שאנו מצטערים על הדין השלישי שבמקרה זה הבעל מוציא את הנכס מהלקוחות, האם נוסיף ונפסוק כך גם במקרה הרביעי (כמוסבר לעיל)?
רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים, נכסים הידועין לבעל לא תמכור, ואם מכרה ונתנה - בטל, שאינן ידועין לבעל לא תמכור, ואם מכרה ונתנה - קיים.
רבי שמעון חולק על שני המקרים האחרונים בהם האשה מכרה את נכסי המילוג לאחר הני נישואין, בין שנפלו לה אחר הנישואין (מקרה 3) ובין שנפלו לה לפני הנישואין (מקרה 4) והוא סובר כי הפרמטר הקובע במקרים אלו הוא ידיעת הבעל. אם הבעל ידע והכיר את הנכסים הללו (הגמרא מסבירה בהסבר הראשון כי מדובר בקרקעות) והאשה מכרה אותם – המכר בטל, ואם לא ידע על הנכסים – המכר קיים, אך לכתחילה אין למכור גם נכסים אלו. 
 

מהו המסר

יש להבין את טענת רבן גמליאל: אם אמנם אנו ''מתביישים'' בהלכה של המקרה השלישי לעיל, בו אנו מפקיעים את הנכס מהקונה לטובת אכילת פירות של הבעל, מדוע באמת פסקנו כך?
אולי ניתן לומר כי ביקשו ''לחזק'' את תקנת אכילת הבעל של פירות נכסי מילוג, על ידי תקנה שהקונה לא ייהנה מהנכס שהאשה מכרה לו בעוד הבעל חי עם האשה. אך ''חיזוק'' זה של התקנה, ''פוגע'' בקונה, ועל כך יש ''בושה'' מסוימת.
אנו לומדים מכך ש''החיים אינם פיקניק''. יש החלטות בחיים שאנו מקבלים מתוך הכרה שלימה, אך עדיין לפעמים ''מתביישים'' בתוצאה של אותה החלטה. צריך להיות מודע לכך, ולנסות להגביל כמה שניתן החלטות מעין אלו, ולא ''לגלגל'' אותם גם לנושאים אחרים שאינם הכרחיים.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב (היום יום הזיכרון שלה, תשפ''ב), וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]