לפעמים לא צריך פסוק / יעקב מאיר
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
המשנה בדף ד. אומרת 'מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתיים זוז ונמצאו זוממין – לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, דברי ר' מאיר'. עדים אלו חייבים בחיוב כפול, מלקות ותשלום – מדוע? מסביר ר' מאיר 'שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין'. 'השם' הוא כינוי לפסוק ולכן – הפסוק שמביא את העדים הללו לידי מכות איננו זה שמביא אותם לידי תשלומים, ועתה יש למצוא תשובה לשאלה - מדוע חייבים העדים גם בתשלומים?
המשנה הבאה מביאה דין נוסף בשם ר' מאיר 'מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממים – לוקין שמונים, משום "לא תענה ברעך עד שקר" ומשום "ועשית לו כאשר זמם", דברי ר' מאיר. לפי משנה זו מפרש רש"י גם את דברי המשנה הקודמת: 'שלא השם המחייבו מלקות מחייבו תשלומין – מלקות משום "לא תענה" ותשלומין משום "כאשר זמם". לא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין שכן מדובר בשני 'שמות' שונים, כלומר שני פסוקים שונים. על פי רש"י הדין מפוצל לשניים משום שעדים אלו עברו על שני איסורים שונים – על 'לא תענה ברעך עד שקר' יספגו מלקות ועל 'ועשית לו כאשר זמם' ישלמו.
אך התוספות ד"ה 'לוקין' חולקים על דעתו של רש"י. ע"פ רש"י, אומרים התוספות, כל מקום בו היינו מוצאים חיוב כפול של מלקות ותשלום צריך היה להישען על שני פסוקים שונים – 'וקשה, הא אמרינן בהשוכר את הפועלים "החוסם פי פרה לדוש בה - לוקה ומשלם" אף על גב דליכא אלא חד לאו ד"לא תחסום"'. במקרה של 'החוסם פי פרה לדוש בה' ישנו רק פסוק אחד המהווה מקור לדין ועדיין הדין מפוצל.
לכן מנתקים התוספות את משנתנו מן המשנה הבאה ומסבירים אותה כך - הפסוק היחיד המהווה מקור לדין שלנו הוא 'לא תענה' ו'שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין' אין פירושו שהפסוק ממנו נלמד דין המכות איננו אותו הפסוק ממנו נלמד דין התשלומים, אלא שהפסוק ש'מביאן', שמזהיר את העדים ו'מביא' אותם אל המכות איננו מזהיר אותם מפני חיוב התשלומים. אין זה בגלל שהם לא חייבים בתשלום, אלא בגלל שטיבו של דין התשלום הוא אחר - 'לכך פירש הרב ר' מאיר מבורגוני... הלכך "לא תענה" למלקות אתא, וכן בהך ד"לא תחסום", על כרחך דאזהרה ד"לא תחסום" לא אתיא אלא למלקות – דתשלומין ממילא נפקא, דכיון דאינו רשאי לחסום, דין הוא שישלם מה שראויה לאכול באותה שעה...'
פתרונו של ר' מאיר מבורגוני פשוט ומבריק. התשלומים אינם באים מאותו 'השם' - כלומר מאותו הפסוק ממנו נלמד דין המלקות – אך לא בגלל שהם נסמכים על 'שם' – פסוק – אחר כפי שהסביר רש"י, אלא בגלל שהתשלומים בהם מתחייב העד הם דין 'טבעי' – 'ממילא נפקא'. העדים צריכים לשלם את התשלומים מכיוון שהם לקחו מאתיים זוז ועליהם להשיבם, ממש כפי שהחוסם פי פרה לדוש בה צריך לשלם את סכום האוכל שהפרה היתה אמורה לאכול בזמן הדייש לולא היה פיה נחסם. תשלומים אלו 'ממילא נפקא', ומה שבא 'ממילא' איננו עונש אלא תוצאה טבעית של המעשים ולכן איננו זוקק אזהרה.
