אופני שכנוע / רפי זברגר

כתובות מט ע''ב

הקדמה 

המשנה בדף מ''ו עסקה בחובות הבעל לאשתו בכתובתה, ואחד מהם היה לזון את בנות אשתו לאחר מותו. המשנה בדף שלנו דנה בחובות הבעל לזון אותן בחייו. וכך קובעת המשנה בתחילתה:
האב אינו חייב במזונות בתו
כלומר, כל עוד האבא והאמא חיים, אין הוא מתחייב לזון את בנותיו. הגמרא תביא בהמשך דעות אמוראים האם למרות שאין חובה עליו לזונם, בכל אופן יש מצווה לזונם, או שאפילו אין מצווה לעשות זאת.
במאמר זה נדון על תקנה שתיקנו בנושא והדיון עליו בגמרא. 
 

הנושא

אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם זָן אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים
רבי אילעא סיפר בשם ריש לקיש שאמר בשם רבי יהודה, כי באושא הייתה תקנה שבכל אופן אדם חייב לזון את ילדיו עד גיל מצוות. בנים עד גיל שלש עשרה ובנות עד גיל שתים עשרה.
יש לציין כי ילדים הקטנים מגיל שש בכל מקרה חייבים לזונם, תקנת אושא הוסיפה וקבעה כי גם מגיל של ועד גיל בר/בת מצווה יש לכוף לזון.
אִיבַּעְיָא לְהו:ּ הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ אוֹ אֵין הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ?
הגמרא מבקשת לברר האם תקנה זו התקבלה להלכה, ומביאה שלושה מקורות בהם נראה שהלכה זו לא נתקבלה.
1. תָּא שְׁמַע: כִּי הֲוָה אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה אֲמַר לְהוּ יָארוּד יָלְדָה וְאַבְּנֵי מָתָא שָׁדְיָא.
הביאו לפני רב יהודה אב שסירב לזון את ילדיו והוא טען כלפיו שהוא דומה לארוד שאינו חס על זרעו, ומדוע הוא מטיל חובת תזונת ילדיו על בני העיר. אנו רואים שהוא ניסה לשכנע את האבא, אך לא כפה עליו כתקנת אושא.
2. כִּי הֲוָה אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא אֲמַר לְהוּ: כְּפוֹ לֵיהּ אֲסִיתָא בְּצִבּוּרָא. וְלֵיקוּם וְלֵימָא עוֹרְבָא בָּעֵי בְּנֵיהּ וְהָהוּא גַּבְרָא לָא בָּעֵי בְּנֵיהּ
רב חסדא ניסה לשכנע באופן ''חזק'' יותר, כך שביקש מאנשיו להעמיד את האבא המסרב לזון את ילדיו על מקום גבוה (על כלי גדול המשמש לכתישת תבואה), ולומר לו בפרהסיא כי הוא אפילו יותר גרוע מעורב הדואג לבניו, בכך שהוא אינו נוהג כך.
וְעוֹרְבָא בָּעֵי בְּנֵיהּ. וְהָכְתִיב לִבְנֵי עוֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ?
כיוון שהביאו את העורב כמשל לחיה שדואגת לזרעה, מקשה הגמרא מהפסוק בתהלים (קמ''ז, ט') שם משמע שהקדוש ברוך הוא דואג לעורבים אשר ''קוראים אליו'', בגלל שהוריהם לא דואגים להם, בניגוד למשל של רב חסדא.
לָא קַשְׁיָא: הָא בְּחִיוָּרֵי הָא בְּאוּכָּמֵי.
עונה הגמרא כי אמנם יש שני שלבים ביחס עורב לבניהם. בתחילה כאשר הם קטנים וצבעם לבן אמנם ההורים אינם דואגים להם, בחושבם שהם אינם ילדיהם. אך כאשר הם גדלים צבעם הופך לשחור, ואז הם דואגים להם. הפסוק בתהילים מדבר על השלב הראשון בהיותם קטנים, ובשלב זה הקדוש ברוך הוא דואג להם, ורב חסדא דיבר על עורבים גדולים יותר, כאשר בשלב זה, הוריהם העורבים דואגים לילדיהם.
3. כִּי הֲוָה אָתֵי לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לֵיהּ נִיחָא לָךְ דְּמִיתַּזְנִי בְּנָיךְ מִצְּדָקָה.
ההוכחה השלישית היא מדברי רבא לאבות סרבני תזונה ילדיהם, שגם הוא ניסה לשכנעם שלא להסתמך על כספי צדקה של הרבים, אלא לזונם בעצמם. שוב שכנוע ולא כפייה כתקנת אושא.
אם כן הוכחנו משלושת מקרים אלו כי תקנת אושא לא התקבלה ואין תקנה המחייבת את האבא לזון את ילדיו.
ולָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא אֲמִיד, אֲבָל אֲמִיד כָּפֵינַן לֵיהּ עַל כֻּרְחֵיהּ.
הגמרא מסייגת את המסקנה שאין הלכה כתקנת אושא וקובעת כי כל זה רק כאשר אין לאבא אמצעים לזון אותם, אך אם בית דין אומדין אותו שהוא יכול לזונם – כופים אותו לעשות זאת. והגמרא מייד מוכיחה זאת מ''מעשה רב''.
כי הָא דְּרָבָא כַּפְיֵיהּ לְרַב נָתָן בַּר אַמֵּי וְאַפֵּיק מִינֵּיהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי לִצְדָקָה.
רבא כפה על רב נתן שהיה עשיר מאוד, לתת סכום גדול לצדקה (ארבע מאות זוז). מסיקה הגמרא מכך, שאם ניתן לכפותו לתת צדקה לאנשים זרים שאינם קרובים לנותן, קל וחומר שניתן לכפותו לזון את ילדיו. 
 

מהו המסר

ננסה לבחון את שלושת נסיונות השכנוע של הרבנים לאותם אבות אשר סרבו לזון את ילדיהם:
• רב יהודה ניסה להשוות את התנהגות האבא לארוד שאינו דואג לילדיו וניסה לשכנע בטענה: האם אתה רוצה מבקש להידמות לאותו ארוד בהתנהגותו הבזויה והשפלה?
• רב חסדא מצד אחד היה יותר ''נוקשה'' בכך שעשה זאת בפרהסיא, כך שהעמיד את האבא על מקום גבוה שכולם יראו והוא יתבייש. מצד שני הדוגמא שהוא הביא לאבא הייתה ''בכיוון החיובי''. עורב דואג לילדיו (כשהם גדולים), ולפי זה שואלים את האבא, האם אין אתה מעוניין לדאוג לילדיך לפחות כמו העורבים?
• נראה שניסיון שכנוע של רבא היה הכי ''מעודן'', בכך שלא הישווה את התנהגותו של האבא לבעל חיים, אלא פשוט שאל אותו בצורה ישירה: האם נראה לך סביר להטיל את ''חובותיך הטבעיים'' על כספי ציבור של הצדקה?
הגמרא לא סיפרה לנו אם נסיונות השכנוע של הרבנים לאותם אבות סרבנים צלחו ואמנם האבא השתכנע לזון את ילדיו, אך בכל אופן ניתן ללמוד מכאן אופני שכנוע. להעמיד את הצד שאותו מבקשים לשכנע מול המראה, ולנסות להשוות אותו אפילו לבעלי חיים. כאלו אשר נוהגים באופן שלילי, ואין לנו רצון להידמות אליהם, או לאלו הנוהגים בדרך יפה, ואז השאלה היא: האם לא תרצה להידמות לפחות לאותו בעל חיים.
מהשכנוע של רבא ניתן ללמוד, שלפעמים ''דיבור ישיר ונוקב'' יכול לעשות עבודה לא רעה.  
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]