מי יכול לוותר על מזונות הילדים?

הרב דב קדרון

כתובות מט ע"ב

בגמרא מובא המקור לחיוב של אב לספק מזונות לילדיו, ונאמר שכופים אותו לתת מזונות לילדים שהם "קטני קטנים", מתחת לגיל 6, וגם לילדים גדולים יותר הוא חייב לתת מזונות, לא פחות מאשר צדקה לעניים.

מעשה היה בבני זוג שעלו לארץ מברית המועצות לאחר שהתגרשו שם, ובמסגרת הליך הגירושין ויתרה האשה על מזונות הילדים עד מלאת להם 18 שנה תמורת ששת אלפים רובל שקיבלה מבעלה. בארץ היא תבעה את בעלה לבית הדין הרבני בירושלים, ושם נפסק בשנת תשמ"ב שהוא פטור מתשלום מזונות הילדים, מפני שהאשה ויתרה על כך.

אולם האשה ערערה על פסק הדין לבית הדין הגדול, ובעל שו"ת ציץ אליעזר (חלק כב סימן פב) כתב כי ההסכם שנעשה בזמנו ברוסיה בין האשה והבעל, איננו מחייב את הילדים, ואיננו פוטר את האב מחיובו הוא במזונות ילדיו, ועומדת להם הזכות לתבוע את מזונותיהם מאביהם באמצעות אפוטרופסם הטבעי - היא האשה.

למרות שעורך הדין של הבעל טען שהסכמתה של האשה לוותר על מזונות הילדים מחייבת, כי יש לפרשה כהתחייבות מצידה לזון אותם, אין הסכם כזה פוטר את האב מחיובו לזון את ילדיו, ומה שיכול היה האב לעשות הוא לתבוע את האשה על הפרת ההסכם שלה אתו, אך מכיוון שלא תבע זאת, הוא חויב בתשלום מזונות לילדיו.