גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף של מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף לז ע"ב
האם מצות "ואהבת לרעך כמוך" אמורה גם ברשעים?
תניא: "מנין למומתים בסייף שהוא מן הצואר, ת"ל (דברים כא, ט) 'ואתה תבער הדם הנקי מקרבך', הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה, מה להלן מן הצואר אף שופכי דמים מן הצואר, אי מה להלן בקופיץ וממול עורף, אף כאן בקופיץ וממול עורף, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא (ויקרא יט, יח) 'ואהבת לרעך כמוך', ברור לו מיתה יפה" (לז:), ופירש"י: "מיתה יפה - בסייף ומצד הסימנים שימות מהר". ברייתא זו מובאת גם במס' סנהדרין (נב:). כיוצא בזה מצינו גם באופן מיתת שריפה, שהינה אחת מד' מיתות בית דין, במס' פסחים (עה.) ובמס' סנהדרין (נב.). וכן מצינו במס' בבא קמא (נא.) ובמס' סנהדרין (מה.) לגבי חייבי סקילה, שלכן היה בית הסקילה גבוה שני קומות, משום "ברור לו מיתה יפה".
ב'שיטה מקובצת' (כאן) מביא את דברי ה'יד רמ"ה' (סנהדרין נב:) שמבאר בשני פירושים איך למדים מפסוק זה אופני המיתה של חייבי מיתת בי"ד, פירוש ראשון: "אמר קרא 'ואהבת לרעך כמוך', וכל היכא דכתיב 'רעך', משמע ישראל, ואפילו רשע שנתחייב מיתה אתה חייב לחזר אחר זכותו לברור לו מיתה יפה". פירוש הב': "ויש לפרש, 'ואהבת לרעך', לשון רָעִים שבך - שנתחייבו מיתה' ברור להם מיתה יפה", ומסיק בשיטמ"ק: "ולשון קמא עיקר, ואל תתמה אם קרא אותו הכתוב 'ריע', דריע אהוב נמי מקרי, כדכתיב (דברים כה, ג) 'ונקלה אחיך לעיניך', אחר שנקלה נקרא אחיך" (עי' מכות כג. ומדרש שוח"ט על תהלים עט, ב).
משני פירושים אלו ניתן ללמוד כלפי מצות 'ואהבת לרעך כמוך' - אי נאמרה גם ברשע, דלפי פירוש הראשון - וכפי שביארו בשיטמ"ק, יתכן שלא נאמרה מצוה זו ברשעים, כי רק כשנתחייב מיתה - ויש בזה תחילת כפרה, כמו שדרשו 'אחר שנקלה נקרא אחיל', ואילו לפי פירוש השני הרי גם ברָעִים ורשעים נאמרה מצוה זו.
ואמנם בכמה מקורות למדנו שמצות "ואהבת לרעך כמוך" לא נאמרה כי אם ב"עושה מעשה עמך", כדאיתא ב'אבות דרבי נתן' (פט"ז) כלפי שנאת הרשעים: "... וכן דוד אמר (תהלים קלט, כא-כב) 'משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי', הלא הוא אומר 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'', מה טעם, כי אני בראתיו לכבודי (כן הוא גירסת הגר"א, וע"ש בפירוש שני אליהו), ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו".
ב'ספר יראים' (סי' רכד) בביאור מצות 'ואהבת לרעך כמוך' כתב ב' פירושים בתיבת 'כמוך' וז"ל: "צוה הבורא ב"ה בפר' קדושים 'ואהבת לרעך כמוך אני ה''... שלא לעשות לו ולא לאמר דבר המסור ללבו, ואם תאמר, האיך אדע וכי נביא אני, לכך נאמר 'כמוך', פירוש, ממך תלמוד, דבר שאתה יודע שמסור ללבך, והיינו דאמרינן בשבת פרק ב' (לא.) 'דעלך סני לחברך לא תעביד, והיינו כל התורה כולה, ואידך פירושא'. ענין אחר למדנו מכאן, שמצווים ישראל לאהוב את חבריהם להיות בלב טוב זה עם זה, יכול לכל, ת"ל 'כמוך', לרעך שהוא כמוך, שמכניס עצמו בעול שמים ואוהב מצות כמוך, אבל אם הוא רשע אינך מצוה לאהבו, כי מצוה לשנאותו, כדכתיב (משלי ח, יג) 'יראת ה' שנאת רע', וכתיב 'הלא משנאיך ה' אשנא' וגו'".
וכן כתב הסמ"ג (מ"ע ט): "ודווקא 'לרעך' - שהוא רעך בתורה ובמצוות, אבל אדם רשע ואינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו...", וכלשון זה מובא גם ב'הגהות מיימונית' (בפ"ו מהל' דעות ה"ג) והובאו דבריו ב'מנחת חינוך' (מצוה רמג, מצות אהבת ישראל), וכענין זה כתב גם הרשב"ם בפירוש הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך', "רעך הוא - אם טוב הוא, אבל לא אם הוא רשע, כדכתיב 'יראת ה' שנאת רע'", וכן נקטו להלכה ה'מגן אברהם' (בסי' קנו סק"ו) וה'משנה ברורה' (שם סק"ד).
אכן, בעיקר הדבר יש להביא דבריו הקדושים של בעל התניא (תניא פל"ב) שהאריך ביסוד מצות אהבת ישראל וכתב: "ומה שאמרו בגמ' (פסחים שם) שמי שרואה בחבירו שחטא מצוה לשנאותו, וגם לומר לרבו שישנאהו, היינו בחבירו בתורה ומצות, וכבר קיים בו מצות 'הוכח תוכיח את עמיתך' - עם שאתך בתורה ובמצות, ואעפ"כ לא שב מחטאו... אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו, הנה על זה אמר הלל הזקן (אבות א, יב) 'הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה', לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'...", דבריו עד הנה הם כדברי הראשונים הנז'.
אבל בהמשך דבריו כותב עוד: "וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם - מצוה לאהבם גם כן, ושתיהן הן אמת, שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית, וגם לעורר רחמים בלבו עליהו כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסט"א הגובר עליה ברשעים... ולא אמר דוד המלך ע"ה "תכלית שנאה שנאתים" וגו' (כלומר, שנאה בלא רגש אהבה כלל) אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלוהי ישראל, כדאיתא בגמרא (שבת קטז.)"
היוצא לנו מדבריו הק', שניתן להשתמש בשתיהן יחדיו – שנאה ואהבה כאחד, שנאה מצד הרע שבקרב האדם ואהבה מצד חלק הטוב שבו, ואמנם דברים אלו מצינו בעוד ספרי תלמידי הבעש"ט זי"ע, כמו שהביא ב'אורח לחיים' (פר' נח ד"ה אלה תולדות נח) ששאל את הרה"ק הר"ר שמעלקא זי"ע, "אם רואים אדם רשע לפני המקום, האיך אפשר לאהוב אותו, והשיב לי, הלא נשמת כל אדם חלק אלקי ממעל, וע"כ יהיה לו רחמנות על השי"ת, שהניצוץ הקדוש שלו נלכד בקליפות" (בעיקר ההערה מסוגייתינו ע"ע מהר"ם שיק על המצות מצוה רמד; חי' הגרי"ף על הרס"ג עשה יט קמד, א; שו"ת 'בית שערים' או"ח סי' סט; 'פני מלך' על הרמב"ם דעות ו, ג; קובץ 'המאסף' שנת תרעד כרך א סי' מ וכרך ב סי' ב).
