הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
קידוש השם במוות ובייסורים
כתובות לג ע"א-ע"ב
אנחנו רגילים לחשוב שהעונש החמור ביותר בתורה הוא מוות. לכן הוא העונש שניתן על החטאים החמורים ביותר. ואולם, הגמרא מעלה אפשרות שאולי מלקות הוא עונש חמור יותר ממוות, כי הסבל בו מתמשך הרבה יותר:
1. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף לג א - ב
ממאי דמיתה חמורה? דלמא מלקות חמור, דאמר רב: אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא! א"ל רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי, ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב אשי: ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה? דאמר רב: אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא!
אמנם במסקנה ברור לגמרא שהמוות הוא חמור יותר ממלקות, בגלל שמלקות הם דבר קצוב. אבל משמע מהדברים שכאשר מדובר במלקות שאינן קצובות, אולי הן באמת חמורות יותר ממוות!
חידוש גדול יותר אומרת הגמרא, והוא שאילו היו מחליטים להעניש את חנניה מישאל ועזריה במלקות, הם היו משתחוים לצלם – ורק בגלל שההחלטה היתה להשליכם לכבשן הם החליטו למסור את נפשם!
זו הזדמנות להכיר קצת את ספר דניאל, שהוא אחד מהספרים הפחות מוכרים בתנ"ך, כיון שהוא נכתב בארמית. הבאתי פה את הפסוקים הרלוונטיים אם תרגום כפי שהוא מופיע במהדורת 'דעת מקרא':
2. דניאל פרק ג, פסוקים ח-כ
כָּל קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ זִמְנָא קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא: עֲנוֹ וְאָמְרִין לִנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי: אַנְתְּ מַלְכָּא שָׂמְתָּ טְּעֵם דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִשְׁמַע קָל קַרְנָא מַשְׁרֹקִיתָא קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין וְסוּפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד לְצֶלֶם דַּהֲבָא: וּמַן דִּי לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא: אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן דִּי מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא שָׂמוּ עליך עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם לֵאלָהָךְ לָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין:
בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר בִּרְגַז וַחֲמָה אֲמַר לְהַיְתָיָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הֵיתָיוּ קֳדָם מַלְכָּא: עָנֵה נְבֻכַדְנֶצַּר וְאָמַר לְהוֹן הַצְדָּא שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לֵאלָהַי לָא אִיתֵיכוֹן פָּלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימֶת לָא סָגְדִין: כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין דִּי בְעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קַתְרֹס שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי עַבְדֵת וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן בַּהּ שַׁעֲתָה תִתְרְמוֹן לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמַן הוּא אֱ-לָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי: עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאָמְרִין לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָה עַל דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ: הֵן אִיתַי אֱ-לָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב: וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָךְ לָא אִיתַנָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד:
בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אשתנו אֶשְׁתַּנִּי עַל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עָנֵה וְאָמַר לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא חַד שִׁבְעָה עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ: וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא:
כל עומת זה, בו בזמן, קרבו אנשים כשדים והלשינו את היהודים. ענו ואמרו לנבוכדנצר המלך: המלך לעולמים חיה! אתה המלך שמת צו כי כל איש אשר ישמע קול הקרן החליל הנבל והשליש פסנתרין וסופוניה וכל מיניה הזמר יפול וישתחוה לצלם הזה. ומי אשר לא יפול וישתחוה יושלך אל תוך כבשן האש היוקדת. יש אנשים יהודים, אשר מנית אותם על מלאכת מדינת בבל, שדרך מישך ועבד נגו, האנשים ההם לא שמו לב עליך המלך, את אלוהיך אינם עובדים ולצלם הזהב אשר הקימות אינם משתחוים.
אז אמר נבוכדנצר ברוגז וחמה להביא את שדרך מישך ועבד נגו, אז הובאו האנשים ההם לפני המלך. עונה נבוכדנצר ואומר להם: הנכון שדרך מישך ועבד נגו, את אלוהיי אינכם עובדים ולצלם הזהב אשר הקימותי אינכם משתחוים? עתה, אם ישכם עתידים אשר בעת שתשמעו קול הקרן החליל הנבל השליש פסנתרין וסופוניה וכל מיני הזמר תפלו ותשתחוו לצלם אשר עשיתי. ואם לא תשחוו, בה בשעה תושלכו אל תוך כבשן האש היוקדת, ומי הוא א-לוקים אשר יושיעכם מידי? ענו שדרך מישך ועבד נגו, ואמרו אל המלך נבוכדנצר: אין אנחנו צריכים להשיבך דבר על זאת. אם יש ברצונו, א-לוקינו אשר אנחנו עובדים יכול להושיענו מן כבשן האש היוקדת ומידך המלך יושיע. ואם לא – יהיה ידוע לך המלך, כי את אלוהיך איננו עובדים, ולצלם הזהב אשר הקימות לא נשתחוה.
אז נמלא נבוכדנצר חמה, ומראה פניו שונה, על שדרך מישך ועבד נגו, וענה ואמר להסיק את הכבשן שבעתיים על אשר ראוי להסיקו. ולאנשים גיבורי חיל אשר בחילו, אמר לאסור את שדרך מישך ועבד נגו, להשליך אל כבשן האש היוקדת.
מסירות הנפש של חנניה מישאל ועזריה אכן מרשימה מאוד, ובסופו של דבר הם ניצלו מכבשן האש, אבל ברצוני להתעמק במשפט שאמרו חז"ל: "אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא'. ראשית, נעיר הערה דקדוקית: התוספות העירו על כך שלפעמים אנחנו מוצאים את הביטוי 'אלמלא' במשמעות של 'אילו היה כך', ולפעמים במשמעות של 'אילו לא היה כך'. ומסבירים התוספות שאולי בהגיה האשכנזית הדברים נשמעים דומים, אבל בכתיב אפשר לראות שהכתיב הוא שונה:
3. תוספות מסכת מגילה דף כא עמוד א
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו - קשיא שיש אלמלא שרוצה לומר אילו לא, כגון הכא, וכגון 'אלמלא אגרות הראשונות' (לעיל דף יב, ב) וכן הרבה, ויש אלמלא שרוצה לומר אילו היה, 'אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה' (כתובות דף לג, ב) וכן 'אלמלא לוי אתה' וכו' (לקמן דף כד, ב) ומאי שנא? - ואומר ר"ת דהיכא שיש אל"ף בסוף אלמלא רוצה לומר אילו לא והיכא דכתיב אלמלי ביו"ד רוצה לומר אילו היה.
בכל מקרה, רואים מדברי הגמרא שאילו היו מאיימים על חנניה מישאל ועזריה במלקות, הם היו אכן משתחוים לפסל. זה מביא אותנו לדיון על הדין של 'יהרג ואל יעבור'. הגמרא אומרת שעבודה זרה היא אחת משלוש המצוות שאומרים עליהם 'ייהרג ואל יעבור', אבל יש מחלוקת האם הדברים אמורים גם בצנעא או רק בפרהסיא:
4. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד א
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ועבודה זרה לא? והא תניא, אמר רבי ישמעאל: מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג - תלמוד לומר 'וחי בהם' - ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא? - תלמוד לומר 'ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי'. - אינהו דאמור כרבי אליעזר. דתניא, רבי אליעזר אומר: "ואהבת את ה' א-לוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך'? ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך'? - אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר 'בכל נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר 'בכל מאדך'.
אנחנו רגילים להבין שהכוונה היא ששלוש העבירות האלה הם דברים שעליהם לא עוברים בשום מחיר. הסיבה שכתוב גם 'בכל נפשך' וגם 'בכל מאודך', היא כדי לכלול את הדבר היקר ביותר לאדם – יש אנשים שזהו גופם ויש אנשים שזהו ממונם. (אגב, אני חושב שאין באמת אנשים שממונם חשוב להם יותר מגופם, אבל יש אנשים שמתנהגים כך...)
מדברי הגמרא משמע שאמנם אדם חייב למסור את נפשו ולא לעבוד עבודה זרה, אבל הוא אינו חייב להתייסר בשביל זה. והדברים קצת תמוהים, כי למות בתוך כבשן האש זה גם ייסורים וגם מוות, והם בכל זאת מסרו את נפשם על כך! גם ר' עקיבא, כידוע, מסר את נפשו למות בייסורים קשים מאוד, והבין שזו חובתו מהמלים 'בכל נפשך':
5. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד ב
"ואהבת את ה' א-לוקיך". תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר 'בכל נפשך', למה נאמר 'בכל מאדך'? ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך'? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר 'בכל נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר 'בכל מאדך'. רבי עקיבא אומר: 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך. תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה 'כי הוא חייך ואורך ימיך' - כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס! מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? ממתים ידך ה' ממתים וגו'! - אמר להם: חלקם בחיים. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.
הרשב"א מביא שלושה הסברים לדברי הגמרא הללו:
6. חידושי הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) כתובות דף לג עמוד ב
אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא. רש"י ז"ל פירשה בתמיה כלומר דילמא ח"ו אפילו הלקום מי פלחו לצלמא? ויש מי שפי' בניחותא ודרך גוזמא קאמר. ויש מי שפירש פלחו ממש לפי שלא היתה עבודה זרה אלא אנדרטא של נבוכדנצר היתה ולכבודו של נבוכדנצר היו משתחוים לו.
ההסבר של רש"י הוא שזו בכלל שאלה רטורית: "אם היו מכים את חנניה מישאל ועזריה הם היו משתחוים לצלם?" אבל אם זהו הפירוש, כיצד זה אמור להוכיח שמלקות הן חמורות יותר ממוות? – התשובה היא, כנראה, שעצם השאלה מוכיחה שמלקות חמורות יותר ממיתה. כמובן שגם אם היו מלקים אותם הם לא היו משתחוים לצלם, אבל ניסוח השאלה מוכיח שמלקות חמורות יותר ממיתה.
ההסבר השני הוא שזה נאמר רק בדרך של גוזמא, ואין ללמוד מכאן הלכה שמותר להשתחוות לצלם אם מאיימים עליך במלקות.
ההסבר השלישי אכן גורס שהם היו משתחוים לצלם אילו היו מאיימים עליהם במלקות, והסיבה לכך היא בגלל שלא באמת מדובר בעבודה זרה.
תירוצו האחרון של הרשב"א יסביר תמיהה נוספת ביחס לחנניה מישאל ועזריה: הגמרא במסכת פסחים שואלת על סמך מה הם התירו לעצמם למות, והגמרא עונה שהם למדו זאת בקל וחומר מהצפרדעים במצרים:
7. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נג עמוד ב
עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? - נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו "ובאו ועלו בביתך... ובתנוריך ובמשארותיך". אימתי משארות מצויות אצל תנור? - הוי אומר בשעה שהתנור חם! אנו, שמצווין על קדושת השם, על אחת כמה וכמה!
ולכאורה, שאלת הגמרא כלל לא ברורה, שהרי הם היו מחוייבים למסור את נפשם, כי עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות שהדין בהם הוא 'ייהרג ואל יעבור'! – אך עכשיו שראינו את דברי הרשב"א, שבכלל לא היתה פה עבודה זרה, שאלת הגמרא ברורה: אם אין פה עבודה זרה, כיצד הם התירו לעצמם למות על קידוש השם? התשובה היא שאמנם בשלוש המצוות יש חובה של 'ייהרג ואל יעבור', אבל בשאר העבירות אין חובה כזו, אך יש אפשרות לעשות כן כדי לקדש שם שמים, וזה מה שלמדו חנניה מישאל ועזריה מן הצפרדעים.
ואולם, התוספות העירו שמלשון הגמרא משמע שהיתה פה עבודה זרה ממש, כי כתוב 'פלחו לצלמא', כלומר שהיו עובדים לצלם:
8. תוספות מסכת כתובות דף לג עמוד ב
אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא - תימה מנא לן? דהא אמרינן בהרואה (ברכות סא, ב) כשהוציאו את ר"ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך אלמא משמע דבכל נפשך מיירי אפי' היו מייסרין את האדם ביסורין קשין דומיא דר' עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל וכ"ש לנגודי! ואומר רבינו תם דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ"כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה והיינו דכתיב (דניאל ג) "לאלהך לית אנן פלחין ולצלם דהבא די אקימת לא נסגוד", משמע שהצלם לא היה תופס באלהות. ומיהו 'פלחו לצלמא' משמע שהצלם היה עבודת כוכבים מדקאמר 'פלחו'.
אחד האחרונים, הרב פרלמן, שידוע בכינוי 'הגדול ממינסק' ענה על השאלה הזו כך: אמנם איסור עבודה זרה הוא אחד מהמצוות של 'ייהרג ואל יעבור', אבל זה רק כאשר מקבלים את הפסל כאלוה. כאשר עובדים לפסל רק מאהבה או מיראה, זה עדיין אסור, אבל אין בזה דין של ייהרג ואל יעבור:
9. אור גדול (ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן, המאה ה-19 רוסיה הלבנה) סימן א עמוד כג
היינו דהצלם אנדרטא היה לכבוד המלך, והשתחוו לו לשם אלהות לא באמת, רק מיראת המלך. ועבדו להצלם מיראה... האי צלם דנבוכדנצר היה נעבד מיראת המלך, וזולת זה לא עבדוהו ולא קבלוהו לאלוה. ואם כן מדינא בכהאי גוונא יעבור ואל ייהרג
כך אכן מוכח מדברי הרמב"ם:
10. רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ג הלכה ו
העובד עבודת כוכבים מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה - שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלה עליו באלוה - חייב סקילה. ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה – פטור.
ואולם, בניגוד לשלושת הפירושים שהובאו ברשב"א, ישנו פירוש רביעי שאכן סבור שאמנם אנחנו מצווים 'ייהרג ואל יעבור', אבל אם מאיימים עלינו בעינויים, אנחנו לא מצווים לסבול את העינויים, ובמקרה כזה אפשר גם לעבור על אחת משלוש המצוות הללו. זהו פירושו של ר' אליעזר שמובא בשיטה מקובצת (אם כי בעל ה'שיטה מקובצת' עצמו חולק על ההסבר הזה). הוא מסביר שיש הבדל בין עינוי שבסופו יש מוות לבין עינוי שלא בהכרח הורג. זה גם מסביר את ההבדל בין השלכה לכבשן האש – שבודאי שיש שם ייסורים קשים, לבין קבלת מלקות:
11. שיטה מקובצת (ר' בצלאל אשכנזי, המאה ה-16, ישראל) כתובות לג, ב
פי' ה"ר אליעזר דלא חייבה תורה אלא למסור עצמן למיתה, כדכתיב 'בכל נפשך' - אפילו הוא נוטל את נפשך, אבל להחמיר עליהם יותר ממיתה לא היו חייבים. ויפה פירש. ומה שהקשה עליו ר"ת ז"ל מר' עקיבא וחבריו שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ולא פלח. נ"ל דלא קשה מידי, דהתם הכאה שיש בה קצבה הויא, דכיון שסרקו את בשרו ברור הוא שימות במיתה גמורה במהרה, וההיא הויא כמו נוטל את נפשך. אבל הא דאמר רב אלמלי נגדוהו כו' פירושו הכאה בלא מיתה קאמר כגון שהניחום שנה או שנתים ויכו אותם בכל יום והויא הכאה שאין לה קצבה שהיא חמירא יותר ממלקות ומיתה, ובהא לא חייבתו תורה דלאו נוטל את נפשך הוא ע"כ. ולא נהירא, דקרא הכי קאמר, אפילו הוא נוטל את נפשך ובכלל הויא היסורין. ומה שכתבו התוס' הוא עיקר:
הפחד מפני ייסורים הוא קשה יותר אפילו מהפחד ממוות. יש שהתירו אף להתאבד כדי להימנע מעינויים צפויים. בעלי התוספות העידו על דברים מצמררים שנעשו במסגרת מסעי הצלב כחלק מהפחד מפני עינויים:
12. דעת זקנים (המאה ה-13, צרפת), בראשית ט, ה
"ואך את דמכם" וכו'. אזהרה לחונק עצמו. ואמרו בבראשית רבה: יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה? ת"ל 'אך'. פירוש, יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקידוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל בעצמו לעמוד בנסיון? ת"ל אך. כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו' ת"ל אך, שאם יראה אדם שמא יעשו לו יסורין קשין שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת הגזירה. ויש שאוסרים, ומפרשים כן: יכול כחנניה וחביריו שכבר נמסרו למיתה? ת"ל 'אך', אבל אינו יכול להרוג את עצמו. יכול כשאול שמסר עצמו למיתה ת"ל אך פירוש שאינו יכול לחבול בעצמו כלל, ושאול שלא ברשות חכמים עשה. מהר"ש בר אברהם המכונה אוכמן. ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר אותו רב אם כדבריי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותם היו ניצולים.
יש לציין שכאן מדובר על התאבדות בגלל חשש שמא אדם לא יעמוד בנסיון, ולא סתם להימנע מעינויים, אבל ההוכחה שמביאים מהמלך שאול לא היתה בגלל פחד מנסיון אלא בגלל פחד מהעינויים עצמם.
שאלה מזעזעת הגיעה לידיו של הרב מנשה קליין מניצול שואה. יש לציין שגם הרב קליין עצמו, האדמו"ר מאונגוואר, היה ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו בשואה. הוא נשאל על-ידי אדם שגרם למות אביו כדי להציל את אביו מייסורים, והאם הוא צריך תשובה על כך שגרם למות אביו:
13. משנה הלכות (הרב מנשה קליין, המאה ה-20, ארה"ב וישראל) חלק ו סי' שיד
מכתבו עם השאלה המכאבת קבלתי ואוי נא לנו כי כך עלתה בימינו ומה שמכאיב עוד יותר שכבר כמעט שכחו את הכל מה שעשו לנו הני רשעים הארורים ימ"ש ואם צותה התורה על עמלק שזנב הנחשלים תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח ובת"י אפילו בדרא דמשיח אנו בעונותינו שהרגו מאתנו רוב בנין ורוב מנין כמעט לא השאיר לנו שריד ח"ו וכ"כ שכחנו גבר עלינו כח השכחה והרי כולנו אנחני שרידי מאש מדוכים ביסורים מכף רגל ועד ראש השם ירחם ויסלח לי אם כתבתי שורות אלו כי אין אדם נתפס על צערו בראותי מה עשו הארורים ועד כמה הלך להם הרשעות יום יום נתברר יותר הגם שגם אני בעונ"ה עבר עלי כוס מרורים כידוע ואשלח לו לוטה פה קינה להתעורר קצת בענין זה.
ולעצם השאלה הנה בא לפני מעכ"ג איש אחד אשר תחת השלטון הנאצים ימ"ש היה במדינת פולין והנאצים שם גבו פרוות והכריזו שכל מי שלא ימסור להם הפרוות וימצא אצלו פרווה אחת דתו להמית. וע"ז עשו גם ג' יהודים מזקני העדה שיהיו אחראים בעד המגבית שאם ימצאו פרווה אצל מי שהוא יהרגו גם אותם הג' זקנים לאחר שכולם מסרו הכל מעשה שטן הצליח ומצאו אצל איש אחד כובע של פרווה והרשעים מיד הרגוהו והשלשה זקני העיר התחילו לענות אותם ביסורי מוות אחד מת מיסורים השני פרפר בין חיים למות והשלישי רק הכוהו אבל עוד לא הי' כמו השני, והנה אותו השלישי הי' אביו של האיש אשר בא לפניו כעת וראה בהכאות ובצער אביו והנה אמר הסרדיוט הנאצי ימ"ש לזה האיש היינו בנו של המוכה אם יתן לו שעון זהב אזי יהרוג את אביו ביריה ולא יסבול יסורים הבן לקח השעון ונתן לו והנאצי הוציא את האקדח וירה בו והרגו בעונ"ה וכעת בא הבן ומורה עלה על ראשו אולי לא טוב עשה שסייע בהריגת אביו ר"ל ורוצה לקבל עליו תשובה וחשב אולי הי' הקדוש ברוך הוא עושה נס גם לאביו והי' ניצל ממיתה והוא גרם מיתתו ע"כ.
הרב קליין הסיק שהבן לא חטא ואינו זקוק לתשובה, כי היה מותר לו לעשות זאת כדי למנוע סבל מאביו, שבין כה וכה נגזר עליו למות.
אחת הראיות שהוא מביא לדבריו היא הסיפור על ר' חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות, שהסכים לכך שיקחו ממנו את הספוגין כדי שימות מהר יותר:
14. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יח עמוד א
אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא.
ואולם, שואל הרב קליין: מדוע בכל זאת סירב ר' חנינא לפתוח את פיו ולמהר את מיתתו? הוא עונה שאם הוא היה מקרב את מיתתו בעצמו אולי זה לא היה נחשב שהרגו אותו על קידוש השם.
