שיתוף / רפי זברגר

כתובות כא ע''ב

הקדמה 

למדנו לעיל כי כדי ליישם את הכתוב בשטר יש לקיים את העדים לפני כן. אחת מאופני קיום השטר הוא עדים המעידים על נכונות חתימת העדים. אם הדיינים מכירים בעצמם את החתימות, אין צורך בעדים אלא הדיינים עצמם מעידים כי חתימות העדים מוכרות להם. נעסוק בסוגייתנו במקרה שרק חלק מן הדיינים מכירים את החתימות .
 

הנושא

אמר רב ספרא אמר רבי אבא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב הונא, ואמרי ליה אמר רב הונא אמר רב: שלשה שישבו לקיים את השטר, שנים מכירין חתימות ידי עדים ואחד אינו מכיר, עד שלא חתמו - מעידין בפניו וחותם, משחתמו - אין מעידין בפניו וחותם.
המימרא הזאת נאמרה על ידי רב ספרא שאמר בשם חכמים שהם אמרו משמו של רב הונא, ויש אומרים כי היא נאמרה על ידי רב הונא בעצמו בשם רב. המימרא עוסקת בשלושה דיינים היושבים בדין לקיום שטר מסוים, ושנים מהם מכירים את חתימת עדי השטר והשלישי אינו מכיר. אומר רב הונא ששני הדיינים יכולים להעיד בפני הדיין השלישי על נכונות חתימת העדים בשטר, אבל חייבים לעשות זאת לפני החתימה של הדיינים על קיום השטר. אם חתמו ורק אחר כך העידו בפני הדיין השלישי קיומם נפסל, שהרי כתוב בשטר הקיום, כי הוא בוצע בפני שלושת הדיינים שהכירו את החתימה, וכאן, בשלב החתימה רק שניים מהם הכירו את החתימה.
ומי כתבינן? והאמר רב פפי משמיה דרבא: האי אשרתא דדייני דניכתב מקמיה דניחוו סהדי אחתימת ידייהו - פסולה, דמתחזי כשקרא, הכא נמי מתחזי כשקרא!
הגמרא מסיקה מלשון המימרא, כי העדות בפני הדיין השלישי חייבת להיעשות לפני חתימת הדיינים ולא לפני כתיבת השטר. על כך מקשה הגמרא מדברי רב פפי שנלמד בהמשך. רב פפי פוסק כי אשרתא (שטר קיום של בית הדין) חייב להיכתב לפני שהעדים מגיעים להעיד על נכונות החתימה של עדי השטר (מדובר במקרה והדיינים אינם מכירים את החתימה ויש צורך להביא עדים המכירים את החתימה), ואם הוא נכתב לפני בוא העדים – נפסל השטר. מסיקה הגמרא מדין זה, שגם במקרה שלנו, בו הדיינים עצמם מעידים בפני הדיין השלישי צריך להיעשות לפני הכתיבה, ולא רק לפני החתימה, ומדוע רב הונא התייחס רק לחתימה?
אלא אימא: עד שלא כתבו - מעידין בפניו וחותם, משכתבו - אין מעידין בפניו וחותם.
מתקנת הגמרא את הלשון וקובעת כי רב הונא באמת התייחס לכתיבה, ועדות שני הדיינים בפני הדיין השלישי צריכה להיעשות אפילו לפני כתיבת השטר.
שמע מינה תלת:
מסיקה הגמרא שלוש הלכות מדברי רב הונא.
שמע מינה עד נעשה דיין,
ההלכה הראשונה שעד יכול להיעשות גם דיין לאחר עדותו, כפי שמשמע מדברי רב הונא. שהרי אותם שני הדיינים המעידים בפני הדיין השלישי, הופכים להיות דיינים לאחר עדותם על השטר שאותו הם מקיימים.
ושמע מינה דיינין המכירין חתימות ידי עדים - אינן צריכין להעיד בפניהם,
ההלכה השניה היא שדיינים המכירים את חתימות העדים יכולים להסתפק בכך בקיום השטר, ואינם חייבים להביא עדים נוספים לנכונות חתימות העדים.
ושמע מינה דיינין שאין מכירין חתימות ידי עדים - צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד.
אם יש עדים לקיום השטר, הם חייבים להעיד בפני כל אחד משלושת הדיינים המקיימים את השטר, ואין להסתפק בידיעת שני דיינים, כפי שמוכח מהלכתו של רב הונא, שחייב את שני הדיינים להעיד גם בפני הדיין השלישי.
מתקיף לה רב אשי: בשלמא עד נעשה דיין שמעינן מינה,
רב אשי חולק על כך שניתן להסיק את שלושת ההלכות הנ''ל. הוא מסכים כי רק ההלכה הראשונה אמנם נלמדת מדברי רב הונא, כפי שמוכח בוודאי שהעדים הופכים להיות דיינים לאחר עדותם.
אלא דיינין המכירין חתימות ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם - דלמא לעולם אימא לך צריכין, ושאני הכא, דקא מקיימא הגדה בחד;
אומר רב אשי כי ההלכה השניה אינה הכרחית. ייתכן שאפילו אם שלושת הדיינים מכירים את החתימות, יצטרכו להביא גם ''עדים חיצוניים'' שיעידו על נכונות החתימות, אבל כאן, מכיוון שלא הייתה שום עדות, שני הדיינים מקיימים בזאת את הצורך בעדות, והם מעידים בפני הדיין השלישי.
ודיינין שאין מכירין חתימות ידי עדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד - דלמא לעולם אימא לך אין צריכין, ושאני הכא, דלא קא מקיימא הגדה כלל.
לימוד ההלכה השלישית כי צריך שהעדים יעידו בפני כל אחד משלושת הדיינים גם אינו מוכרח, שהרי ניתן לומר כי רב הונא חייב את שני הדיינים להעיד בפני הדיין השלישי, כדי שתהיה עדות כל שהיא בקיום השטר. ומכיוון שלא הייתה ''עדות חיצונית'' של עדים אחרים, הרי שזו הסיבה לעדותם של שני הדיינים. אבל אם יבואו ''עדים חיצוניים'' ייתכן שלא יצטרכו להעיד בפני כל אחד מהדיינים.
 

מהו המסר

בניגוד לדעתו של רב אשי, כל שלושת המסקנות שהסיקה הגמרא מדברי רב הונא אכן נפסקו להלכה.
בכל אופן כדאי להבין את דחייתו של רב אשי לגבי הצורך של ''הגדת עדים'' למרות ידיעתם והכרתם של הדיינים של החתימה. אומר רב אשי כי ייתכן שלא מספיקה ידיעת הדיינים אלא צריכים גם ''הגדה'' מפורשת של עדים על כך.
מהי הסברה לצורך הזה? הרי הדיינים חייבים לפסוק על סמך העובדה שהם מכירים את נכונות החתימה. ואם הם בעצמם מכירים אותה, מדוע יצטרכו גם הגדת עדים חיצוניים לכך?
ניתן לומר כי זו גזירת הכתוב (ויקרא ה', א'): וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ: המלמדת כי צריך ''הגדה''.
אולי אפשר לומר גם כי יש גם סברה ושכל בצורך של הגדה, שהרי גם דברים ידועים, אם מדברים עליהם – לפעמים מגלים עובדות נוספות ומקרי קצה שלא היו ידועים.
לאור זאת נאמר באופן כללי כי ''כדאי לדבר על דברים''. לא להשאיר בבטן אלא לשתף. לשתף את הבן זוג, את הילדים, את ההורים, החברים לעבודה וכן הלאה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]