אין טענת מיגו לעדים / רפי זברגר

כתובות יח ע''ב

הקדמה 

סופה של המשנה הראשונה בפרק עסק בנושא ''הפה שאסר הוא הפה שהתיר'', ומכאן ממשיכים המשניות הבאות לעסוק באותו נושא. נלמד היום את המשנה בעמוד ב'.
נקדים ונאמר כי אין אפשרות לגבות על סמך שטר המעיד על מעשה קנין ללא קיומו של השטר. אפשרות אחת לקיום, על ידי העדים עצמם שהם מעידים כי זוהי אמנם חתימת ידיהם. ניתן לקיים את השטר גם על ידי ''השוואת חתימות'' של העדים הכתובים על השטר עם חתימה אחרת של אותם עדים. השוואה זו יכולה להיות על ידי עדים אחרים או על ידי בית הדין בעצמם. 
 

הנושא

העדים שאמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו - הרי אלו נאמנים;
עדים שהיו חתומים על שטר והם בעצמם באים לקיים את השטר, ותוך כדי מעידים כי עדותם נעשתה שלא כדין מאחת מהסיבות הבאות:
1. מעידים כי אנסו אותם לחתום על השטר, אך העסקה הכתובה בשטר לא הייתה באמת. הגמרא מסייגת ואומרת כי מדובר רק באונס נפשות, כך שהם היו בסכנת חיים, ובמקרה זה מותר להם לחתום על העדות, כדי להינצל ממוות.
אבל אם היה אונס ממון, אין היתר להעיד עדות שקר כדי למנוע הפסד ממוני.
2. היו קטנים בזמן עדותם על השטר, וקטן פסול לעדות.
3. הם היו פסולים לעדות מסיבות אחרות, כדון שהיו קרובים של אחד מבעלי הדין, או שהם היו ''משחקים בקוביא'' מצבים הפוסלים אותם מלהעיד.
המשנה פוסקת בכל המקרים הללו כי העדים נאמנים לפסול את עדותם בשטר, מדין ''הפה שאסר הוא הפה שהתיר''. שהרי ללא עדותם על הקיום השטר, השטר אינו היה בר גוביינא, כך שהם בעדות זו נתנו חלות לשטר, ומתוך כך מאמינים להם גם על החצי השני של העדות על סמך כלל זה
למרות שבדרך כלל אין עדים יכולים לפסול עדותם לאחר שנחקרה עדותם בבית הדין, הרי שכאן הם כן נאמנים לפסול את עדותם, מכוח הכלל החזק של ''הפה שאסר הוא הפה שהתיר'',
ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר - אינן נאמנין.
אם הקיום בוצע על סמך עדים אחרים (או על סמך בית הדין בעצמם) הרי שאין צורך בקיום נוסף של העדים החתומים על השטר, ולכן הם גם לא נאמנים על החלק השני של עדותם. וזאת על פי הכלל שהוזכר לעיל, השולל אפשרות של העדים לפסול את עצמם אחרי שנחקרה עדותם בבית הדין.
שואלים הראשונים (הרמב''ן ועוד) על הסיפא: אמנם כוח הכלל של ''הפה שאסר הוא הפה שהתיר'' לא קיים במקרה זה, אך לכאורה יש להם טענת מיגו, שהרי היו יכולים להעיד כי אמנם העסקה בוצעה (למשל הלוואה) אך הלווה פרע כבר את חובו, ולכן אין המלווה יכול לגבות שוב את חובו. ומדוע לא אומרים כי נקבל את עדותם על סמך אותו מיגו?
מתרצים הראשונים כי טענת מיגו יכולה לסייע רק לנתבע, שנאמין לו על סמך ''טענה גרועה'' מכוח מיגו שיכל לטעון טענה טובה יותר, והיא הייתה מתקבלת. אבל בעדים אנו מצריכים עדות חזקה בפני עצמה. הכוח של ''הפה שאסר הוא הפה שהתיר'' מחזק ונותן כוח ועוצמה לעדות עצמה, מכוח זה שאין אפשרות לקבל חצי עדות, ואם מאמינים לחצי הראשון אנו מאמינים גם לחצי השני של העדות מה שאין כן מיגו, שהוא ''כוח עזר חיצוני'' שכאמור אינו תקף בעדים.
 

מהו המסר

את העיקרון שלמדנו זה עתה, שבעדים אין נאמנות מכוח טענת מיגו, ניתן ליישם גם במקומות אחרים בחיינו.
כאשר ילד ''מעיד'' כי ראה או שמע דבר מה שקרה בבית בעת היעדרותם של ההורים ובד בבד מספר עוד דברים נוספים שאירעו באותו זמן. אם אמנם הילד מספר על ''דברים פחות טובים'' שקרו בבית, הרי שיש להאמין לו, כיוון שכל הידע על מה שקרה מגיע מאותו ילד (הפה שאסר), הרי שיש להאמין לו גם על היות הדברים הפחות טובים (הפה שמתיר).
וזאת בניגוד למקרה בו ההורים כבר שמעו ממקור אחר כי היה ''משהו לא טוב בבית'', ואותו הילד מבקש שנאמין לו על דברים אחרים שהיו בבית מכוח זה שיכל לטעון כי היו באמת דברים לא טובים בבית, אבל ''הכול הסתדר'' (החזיר את ההלוואה). במקרה זה אנו פחות נאמין לו, שהרי "אין טענת מיגו לעדים". 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]