האם דיין חשוד להטות את הדין לטובת פסיקות קודמות שלו? / הרב עקיבא כהנא

מכון ארץ חמדה

כתובות כא ע"א-ע"ב

בגמרא (כתובות כא- כב) נאמר שבמקרה ששלושה דיינים יושבים לקיים את השטר ואחד מהם נחשד בכך שהוא פסול לדון, אם הדיינים רוצים להעיד עליו, לפני שחתמו שהוא כשר הם נאמנים, אך לאחר שהם חתמו אינם נאמנים להעיד על האדם השלישי שהוא כשר לדיינות.

בראשונים ישנה מחלוקת מהי הסיבה לכך: רש"י (ד"ה משחתמו) מבאר שהטעם לפסול העדות של הדיינים היא משום שהם נוגעים בעדותם שלאחר שהם חתמו עם אותו אדם הם לא רוצים שיתגלה שהם חתמו עם אדם פסול, ולכן הם פסולים להעיד עליו. ואילו תוספות (ד"ה תרי ותרי) והרמב"ם (עדות ו, ז) מבארים שכלל לא מדובר כאן כשהדיינים עצמם מעידים אלא אנשים אחרים, והכוונה היא שעד שלא חתמו הרי שאם יעידו אחרים על השלישי הם יצטרפו יחד, אך אם הם כבר חתמו לא תועיל עדותו של העד על מנת שיחשבו כאילו ישבו שלושתם יחד. תוספות רי"ד (כא ע"ב ד"ה אמר ר' אבהו) כתב שהטעם הוא משום נגיעה, אבל הנגיעה היא לא משום שלא נעים להם שהם ישבו יחד עם אדם פסול, אלא שבגלל שהם חתמו הם רוצים שלא תתבטל חתימתם וזו הנגיעה.

שולחן ערוך (חושן משפט מו, כו-כז) פסק כדברי הרמב"ם והתוספות ולא הזכיר את דברי רש"י. והש"ך (שם ס"ק סו) חלק על דברי השו"ע והביא כמה ראיות לכך שיש לפסוק כרש"י: ראייה א: שבגמרא משמע מהלשון שמדובר באותם אנשים עצמם שמעידים ולא באנשים אחרים כפירוש הרמב"ם והתוספות. ראייה ב: לפירוש התוספות והרמב"ם גם אחרי שחתמו ישנה אפשרות לחדש את מושב בית הדין ולקיים את השטר, ובגמרא משמע לא כך.

המהרלב"ח (קונטרס הסמיכה) כתב שדיינים שפסקו את הדין, ולאחר מכן רוצים לצרף דיינים אחרים, משום שהבינו שהפסיקה הקודמת שלהם לא תקיפה, מה שידונו אחר כך לא יועיל, משום ש"עביד איניש לאחזוקי בדיבוריה", כלומר, אדם צפוי לפסוק לפי הדברים שאמר קודם, וחוששים שהם לא ישנו את דבריהם, אחת הראיות שהוא מביא היא מרש"י בסוגייתנו שהדיינים נוגעים בעדות משום שהם רוצים להחזיק את מה שהם פסקו קודם. כך גם פסק המהרי"ט (ב, חו"מ עט) ששני דיינים מתוך חמישה דיינים שכתבו פסק דין לבדם, אינם יכולים להצטרף עם הדיינים האחרים ולדון עמהם בכך, וזאת משום שהם כבר נוגעים בעדותם, והם לא נאמנים שהם ישנו את דבריהם. הוא מביא שנחלקו המהריב"ל (ג, צז) והמהרשד"ם (חו"מ ב) בזה שהמהר"י בן לב מכשיר אותם לדון, ואילו המהרשד"ם למרות שבהתחלה רצה להכשיר, מסקנתו היא שאין להכשיר אלא לפסול את הדיין מלדון בזה. מסקנתו היא שבכל מקרה יש לפסול דיינים שדנו ללא הדיינים האחרים, משום שיש לחשוש שכעת לא ידונו עם האחרים ב"ראש פתוח" ויעמדו [על ה]בפסק הקודם שפסקו. הבית שלמה (חו"מ ז) פסק כדברי המהרשד"ם שיש לפסול את הדיינים לדון לאחר שקיבלו את העדות שלא בפני הבעל הדין. המהרש"ם (ג, קפז) פסק שבמקרה שהתברר שהיו דברים שהעד שיקר ולכן היה צריך לקבל עדות נוספת, אין בכך זילותא או בושה לחכם לחזור בו, ולכן אותו דיין נאמן לקבל את העדות השנייה.

בפד"ר (מאגר מקוון קלט) פסקו הדיינים (הרב ינאי, הרב פרדס והרב עמוס) לגבי עצמם כי הם יכולים לדון בדין תורה שהיה לפניהם, ובגלל ערעור חזר אליהם עם ראיות נוספות, משום שכפי שכתב המהרש"ם (ועוד מקורות רבים שהובאו בפסק הדין) במקרה שיש ראיות נוספות לא חוששים ל"אחזוקי בדיבוריה" אלא רק במקרה שהראיות לא השתנו. אמנם, בפד"ר (ז, עמ' 239 ואילך) פסקו הרב אלישיב, הרב גולדשמיט והרב יצחק ניסים ע"פ דעת הרוב: שבמקרה שמדובר על שיקול דעת ולא דברים המפורשים בתלמוד הרי יש לחשוש שימשיך הדיין לחשוב כדעתו הקודמת, ולכן אם כבר פסק בנושא מסוים, והיתה בעייה בפסיקה, הרי שאין להכשיר אותו לפסוק שוב. ובכל מקרה כתבו שדין זה נכון רק כשהדיין פסק פסק דין החלטי, ולא כשהביע את דעתו העקרונית, והיה נכון למשא ומתן עליה. ובכל מקרה כתבו שאין בעל דין יכול לאלץ את חבירו להגיע בפני דיין שדן בפניהם ודינו בוטל, שהרי הצד השני יכול לומר שקים לו כאותם הסוברים שאסור לדון בפניהם שוב. לדעת המיעוט: אמנם, במקרה שבו פסקו חלק מהדיינים ללא שישבו כלל עם הדיינים האחרים וצריכים לשוב ולדון, הם פסולים, אך אם ישבו עם הדיינים האחרים, גם אם פסקו לבד, יכולים לדון שוב עם שאר הדיינים, ובנוסף: אם דיין רק שמע טיעון מפי אחד הצדדים, יש בכך מחלוקת, אם לפוסלו. בעקבותיהם הלכו הרב שנקולבסקי, הרב זכריה בן שלמה והרב משה גנץ בפס"ד 015 של בית הדין גזית שפסקו לבטל החלטה של ועדת קבלה ישובית, ולכנס ועדה עם אנשים אחרים מאותה הסיבה כדלעיל. וכן הרב שלמה בן שמעון בערעור (פד"ר מקוון רכט) שקבע כי אין לחייב אדם להיות נידון באותו בית דין שוב, ולכן יש להעביר את הדיון המחודש בפסק דין שבוטל מהסיבה שאחד הצדדים לא הגיע לבית הדין, ואין לדון אותו באותו בית הדין אלא להעביר להרכב אחר. ולעומת זאת בפד"ר (0569-22-1) נקבע (על ידי הרב שרמן, הרב איזריר והרב אלגרבלי) כי החלטה זמנית אינה פוסלת דיין לדון שוב באותו הדיון, למרות שהחלטה קבועה יתכן ופוסלת אותו. (החלטה זו נזכרה גם בפד"ר של הרב אלישיב דלעיל)

סיכום:
לדעת רש"י דיינים פסולים להעיד על אדם שישב איתם, משום שיש להם נגיעה מעדותם, ראשונים אחרים סברו אחרת, והשו"ע פסק כמותם, הש"ך כתב שיש לחשוש לשיטת רש"י, ובפועל נחלקו לגבי דיינים המהרי"ט והמהרשד"ם האם יש לפסול דיינים לדון באותו נושא שבו כבר דנו או לא, והיו שחילקו בין מקרה שבו הדיין שמע צד אחד, לבין מקרה שבו הדיין כבר פסק מבלי להוועץ (כך בדיינים אחרים. כמובן ,שבפסק דין שאינו סופי לא נפסל הדיין מלדון בדין זה שוב.