רגישות להפסד ממון רב / רפי זברגר

כתובות ג ע''ב - ד ע''א

הקדמה 

המשנה הראשונה במסכת מבדילה בין נישואי אלמנה לנישואי בתולה:
בתולה נשאת ליום הרביעי, ואלמנה - ליום החמישי; שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.
תיקנו חכמים כי נישואי בתולה יהיו דווקא ביום רביעי, כדי שאם לאחר בעילת מצווה בלילה ראשון יגלה הבעל שאין לאשתו בתולים, יוכל לבוא למחרת לבית הדין ולתבוע אותה על כך, וזאת כיוון שבתי דינים היו מתכנסים בימים שני וחמישי.
הגמרא תסביר מדוע אין נושאין ביום ראשון, למרות שיוכל לתבוע את אשתו על חוסר בתולים ביום שני, כיוון שיש עוד תקנה נוספת של חכמים שאדם יכין את חתונתו וסעודות שבעת ימי המשתה במשך שלושה ימים, ואם החתונה תהיה ביום ראשון לא יוכל לבצע הכנה זו. תקנה זו נקראת ''שקדו''.
מאי שקדו?
לשאלת הגמרא מהו מקור תקנה של ''שקדו'', מביאה הגמרא ברייתא:
דתניא: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין,
דין זה למדנו כבר במשנה בתחילת המסכת כמתואר לעיל.
ותנשא באחד בשבת, ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין! שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה;
הנה לנו מקור בברייתא לתקנת ''שקדו'' של חכמים.
ומסכנה ואילך, נהגו העם לכנוס בשלישי, ולא מיחו בידם חכמים;
מוסיפה המשנה שבשעת סכנה, ''העם'' נהג להקדים ליום שלישי, ולמרות שזה בניגוד לתקנה המקורית, וחכמים לא מיחו בידם. הגמרא מסבירה בהמשך כי הסכנה הייתה משום בעילת הכלה על ידי ההגמון (שליט) שידע כי החתונות מתבצעות ביום רביעי, ויבוא לאנוס אותן. הסכנה היא מחשש שיהיו "נשים צנועות" שיעדיפו למות כדי לא להיבעל להגמון, ואף אם חכמים יתירו להם להיאנס, וכך בעצם לא ימסרו עצמן למיתה, עדיין תהיינה ''נשים פרוצות'' אשר תיבעלנה להגמון מרצון, ובכך תיאסרנה על בעליהן.
ובשני לא יכנוס, ואם מחמת האונס - מותר;
באופן עקרוני יש איסור להקדים את החתונה ביום נוסף ולהתחתן ביום שני, אלא אם כן מדובר בשעת אונס. הגמרא מסבירה בהמשך כי הכוונה לסכנה שחיילים של המלך יבואו ביום החתונה ויאכלו את האוכל שהוכן לסעודת החתונה. במקרה זה התירו חכמים להקדים ביום נוסף ולהתחתן אף ביום שני.
ומפרישין את החתן מן הכלה לילי שבת תחלה, מפני שהוא עושה חבורה.
הברייתא המסיימת בדין נוסף האוסר לבעול בתולה בשבת, כיוון שיש חשש לעשיית חבורה בהסרת הבתולים, פעולה אסורה בשבת קודש.
 

הנושא

בשלהי דף ג' ובתחילת דף ד' מביאה הגמרא הסבר אחר לאונס שבעטיו מותר להקדים את הנישואין ליום שני:
ואיבעית אימא: מאי מחמת האונס? כדתניא: הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום.
הברייתא עוסקת במקרה שכל ההכנות לחתונה הושלמו, ולאחר מכן מת אבי החתן או אם הכלה ל''ע. פוסקת המשנה כי במקרה זה לא קוברים את המת, אלא מחתנים את הזוג, והבעל בועל בעילת מצווה (למרות שהוא אונן, התירו חכמים בעילת מצווה). לאחר מכן קוברים את המת, ובכל אופן הזוג נוהג שבעת ימי משתה, וימי האבלות נדחים לאחר מכן.
דין זה דומה למקרה שמת קרוב בתוך ימי החג, גם כאן אין אבלות דוחה את החג, אלא ממשיכים לחגוג את החג (דיני אבלות חלים רק בצנעה) ולאחר החג נוהגים שבעת ימי אבלות. במקרה זה, ניתן להקדים את החתונה אף ליום שני!
ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה, דליכא איניש דטרח להו, אבל איפכא לא.
הגמרא מדייקת בברייתא כי דינים אלו נוהגים רק כאשר אבי החתן נפטר, שהוא דאג והכין את כל צורכי החתונה, או אם הכלה נפטרה שהיא הכינה ודאגה לכל תכשיטיה של הכלה, אבל אם אמא של החתן נפטרה או אבא של הכלה נפטר, אין דינים אלו נוהגים, אלא קוברים את המת, והנישואין נידחים לאחר ימי האבלות.
ברייתא זו לימדה אותנו כי ההיתר להקדים נישואין ליום שני נובע מאונס הקשור להפסד האוכל הרב שהוכן לכבוד החתונה, ועתה מסייגת הגמרא דין זה:
אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר, אבל לא נתן מים על גבי בשר - מזדבן.
רפרם בנו של רב פפא אמר בשם רב חסדא, כי ההפסד יהיה גדול מאוד כאשר כבר שפכו מים על הבשר, ואז אין אפשרות למכור כמות גדולה של בשר. אבל אם לא עשו זאת, הרי ניתן למכור את הבשר לאנשים אחרים, ובכך למנוע את ההפסד הגדול של זריקת האוכל. במקרה כזה, מקיימים את לווית המת בעיתו, ודוחים את החתונה.
 

מהו המסר

ראינו כאן רגישות גדולה של חכמים להפסד ממון. כאשר באמת אין אפשרות למכור בחזרה את האוכל הרב שנקנה, מותר לדחות את לווית המת, ולערוך חתונה לפני הקבורה, הכל כדי למנוע הפסד ממון רב.
רגישות זו מעניינת מאוד, שכן היא דוחה אף עקרונות חשובים אחרים של איסור הלנת המת, ואפילו כבוד המת נדחה מפני סיבה זו! למדים מרגישות זו, כמה חשובה לחכמים לדאוג למהלך חייהם של אנשים. הממון הוא מרכיב חשוב בחיים, ולכן מותר אף להשהות את קבורת המת החשובה, רק כדי שאנשים לא יינזקו לאורך זמן בהמשך החיים.   
  

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]