עין טובה / רפי זברגר

יבמות קיז ע''ב - קיח ע''א
  

הקדמה 

אנו ממשיכים במשניות העוסקות במהימנות עדים על מות הבעל, והפעם בנושא עדויות סותרות:
אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת, זו שאומרת מת - תנשא ותטול כתובתה, וזו שאומרת לא מת - לא תנשא ולא תטול כתובתה.
שתי צרות נסעו עם הבעל שלהן לחוץ לארץ וכשחזרו העידו על גורל הבעל. אחת אמרה שהוא מת והשנייה אמרה לא מת. פוסקת המשנה כי שתי הנשים נאמנות על עדותן. זו שאמרה מת נאמנת (במקרה ויש שלום בינה לבין בעלה ושלום בעולם, כפי שלמדנו בדפים הקודמים), ולכן יכולה להינשא עם אדם אחר, וגם נוטלת כתובה (כפסק של בית שמאי, אשר גם בית הלל הסכימו לדעתם). האשה השניה שהעידה כי הבעל לא מת, שוויה נפשיה חתיכה דאיסורא, ולכן אינה יכולה להינשא לאדם אחר, ולא מקבלת כתובה, שהרי אינה יכולה להיסמך על עדות האשה השניה, כפי שלמדנו שאין אשה נאמנת לצרתה.
אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג, רבי מאיר אומר: הואיל ומכחישות זו את זו - הרי אלו לא ינשאו; רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: הואיל וזו וזו מודות שאין קיים - ינשאו.
רבי מאיר סובר כי אשה נאמנת אף להכחיש את צרתה, לכן אם הן מכחישות אחת את השניה באופן מיתתו של הבעל, הרי זו עדות מוכחשת ולא מאמינים לאף אחת - הן לא יכולות להינשא, וכמובן שאינן מקבלות כתובתן.
הגמרא תשאל מדוע רבי מאיר לא חולק גם על הרישא, ואחת התשובות תסבור שאמנם רבי מאיר חולק גם על הרישא.
רבי יהודה ורבי שמעון סוברים שאין אשה נאמנת גם לחלוק על צרתה, ומכיוון שכל אחת טוענת על מות הבעל, ולעובדת מותו יש הסכמה ביניהן, הן נאמנות כל אחת לעצמה ויכולות להינשא, וכנראה אף מקבלות כתובתן.
עד אומר מת ועד אומר לא מת, אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת - הרי זו לא תנשא.
למדנו לעיל כי עד אחד נאמן להעיד על מות הבעל, מכיוון שאישה דייקא ומנסבא, ואם יתגלה לבסוף שהבעל חי האשה נקנסת בקנסות רבים. בכל אופן, אם יש שתי עדויות של עד אחד אך הן סותרות אחת את השניה, הרי שבאותו מקרה של הרישא, כשעד אחד אומר מת והעד השני מכחיש ואומר לא מת – מחשיבים זאת כעדות מוכחשת ואף אחד אינו נאמן, ובמקרה זה האשה (או שתי נשים) אינה מורשית להינשא.
המשנה מסיימת ופוסקת כי גם במקרה של הרישא, שאשה אחת אומרת מת, ולפני שהתירו לה בית דין להינשא, הגיעה צרתה והעידה כי הבעל לא מת – במקרה כזה אנו לא מתירים לאשה הראשונה להינשא, כיוון שזו עדות מוכחשת, ואינה נאמנת. הגמרא מעמידה דין זה רק לפי רבי מאיר הסובר שאשה נאמנת להכחיש את צרתה. 
 

הנושא

טעמא דאמרה לא מת, הא אישתיקא - תנשא, הא אין צרה מעידה לחברתה!
הגמרא מדייקת מלשון הרישא של המשנה, שם נפסק כי אם הצרה מכחישה את עדות הראשונה, ואומרת כי הבעל לא מת, רק במקרה זה אינה יכולה להינשא על סמך עדות הצרה, אך אם לא העידה כלום אלא שתקה, לכאורה היא יכולה להינשא, וזה קשה, שהרי למדנו בדף הקודם, כי אין אשה נסמכת על עדות צרתה!
לא מת איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הא מיית, והא דקאמרה לא מת? לקלקולה לצרה היא דקמיכוונא תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים (שופטים ט''ז, ל') קאמרה, קמשמע לן.
עונה הגמרא כי באמת גם אם האשה השניה שתקה אינה יכולה להסתמך על עדות צרתה ולא נישאת, כפי שלמדנו בדף הקודם. בכל אופן המשנה ביקשה להדגיש כי גם אם העידה במפורש שהבעל לא מת – גם אז לא יכולה להינשא.
החידוש הוא, שהיה ניתן לחשוב שהיא באמת מסכימה לצרתה שהבעל מת, וכל מטרת עדותה על כך שלא מת, להרוס ולקלקל לצרה, שגם היא לא תוכל להינשא. למרות שבכך היא גם אוסרת את עצמה, אבל ייתכן שמרוב השנאה כלפי צרתה, היא מוכנה לסבול, והעיקר שהצרה לא תרוויח. זאת בדומה לשמשון שהרג את הפלישתים בהפילו את הבית עליהם, למרות שגם הוא נהרג יחד איתם. בכל אופן משמיעה לנו המשנה כי אנו לא אומרים כך, והצרה יכולה להינשא על סמך עדותה שלה, למרות עדות המוכחשת של צרתה.
 

מהו המסר

• למדנו היום כמה חשוב התזמון בחיים. אם כבר פסקנו והתרנו לאשה הראשונה להינשא על סמך עדותה כי מת הבעל, ורק לאחר מכן הגיעה העדות של האשה השנייה, הרי שזה כבר מאוחר מידי, ואין משנים את הפסק הראשון. אך אם עדות האשה השניה הגיעה, אפילו מספר דקות לפני פסק בית הדין לאשה הראשונה, הרי שאנו קובעים שזו עדות מוכחשת והאשה הראשונה לא יכולה להינשא (סיפא).
חשוב מאוד למצוא את התזמון הנכון לכל דבר, ולבצע כל דבר בעיתו ובזמנו.
• כמו כן נוכחנו לדעת, עד כמה שנאה יכולה להוציא אנשים מדעתם. האשה השנייה תהיה מוכנה לסבול כל חייה, ולא להינשא לאדם נוסף, רק כדי שצרתה גם תסבול ולא תוכל להינשא...
בשבת הקרובה נקרא את פרשת בלק (תשפ''ב) וניווכח כמה שנאה יכולה ליקוד בליבו של אדם, כבלעם הרשע אשר היה מוכן להשקיע רבות כדי לקלל את עם ישראל...
למדנו במשנה במסכת אבות (ה', י''ט) את המקור והשורש לשנאה זו:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.
ברוך ה' שזכינו להיות מתלמידיו של אברהם אבינו ולראות את העולם בעין טובה, בענווה (שפל רוח), ובנעימות בין אנשים (נפש שפלה).
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]