סכנת טביעה / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
יבמות קכא ע"א
אמר לי: דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי; מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו.
יכול להיות יהודי שומר מצוות, ואפילו ירא שמים, שלא מודע כלל לעובדה שהסכנה הגדולה ביותר ליראת השמים שלו, נמצאת דווקא במקום שלא מוגדר באופן רישמי כמקום רע.
על הסכנה הזו כותב רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, מסעי ד"ה [ו] מה שיסד הבעש"ט לומר), שמנתח את חטאי האדם לאור חטאו הקדמון של האדם הראשון, כשאת אחד מגורמי החטא הוא מקשר לסוגייתנו.
אדם הראשון נברא ביום שישי, והיה רק כפסע בינו ובין השבת, שלו היה נכנס אליה בקדושה, כל ההיסטוריה הייתה נראית אחרת. אלא שאז הגיע הנחש, ובלבל את חוה. הוא הציף אותה בנתונים, גרם לה ללחץ, ואת הלחץ הזה היא הקרינה הלאה לאדם הראשון, שלא עמד בזה וחטא.
כאן נמצא המפתח לחטא: הלחץ. חוסר יישוב הדעת. הבלבול.
לו היה אדם הראשון עוצר לרגע, נרגע, ואז חושב על הדברים מתוך יישוב הדעת, הוא לא היה מגיע לחטא. אבל זה טיבו של היצר הרע – הוא מקיף את האדם בטרדות ובלחץ, ומתוך כך האדם לא פנוי למחשבות בהירות.
לכן, כאשר רבי עקיבא בסוגייתנו מדבר על נס ההצלה שלו, הוא תולה את הדבר בכך שהוא כיוון את ראשו, כך שלאורך כל הדרך הוא ידע היכן ראשו נמצא ומה נעשה איתו.
על כל גל וגל – למרות כל הטרדות שהציפו את ראשו, ואיימו להטביע אותו בבלבול ובחוסר יישוב הדעת, הוא דאג לכוון את הראש כך שתמיד יוכל לעלות חזרה מעל המים. זהו סודו של דף העץ שבו נאחז רבי עקיבא, ושאפשר לו להרים את ראשו לנשום אוויר.
בנקודה זו נמצא גם סודה של השבת. מכיוון שהיא משמשת חוף מבטחים שאליו מגיעים, וממנו אוזרים כח ועוז להמשיך ולהתמודד עם המים הזידונים שמאיימים להטביע אותנו בחוסר יישוב הדעת.
לכן, כאשר האדם זוכר להתלות בדף עץ ולכוון את ראשו למקום הנכון מול הגלים המאיימים, וגם יודע וזוכר שעוד רגע קט מגיעים לחוף המבטחים של השבת, אזי מובטח לו שלעולם לא יחטא, משום שתמיד יחשוב באופן בהיר וטהור.
