יעוד אישי / רפי זברגר

יבמות קי ע''ב - קיא ע''א
  

הקדמה 

 נלמד את הרישא של המשנה בדף הקודם:
מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת - ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת צרתה.
אדם שהיה נשוי לשתי יתומות (מאב) קטנות, שאמא שלהן או אחיהן השיאו אותן, ואלו הן נישואין מדרבנן. אדם זה נפטר ללא ילדים, ונשותיו עומדות לייבום (מדרבנן). הדין הבסיסי אשר קיים במספר נשים הנשואות מדאורייתא, שייבום או חליצת אחת הנשים פוטרת את צרותיהן, חל גם בנישואין דרבנן. לכן, אם הן עדיין קטנות (ואין חליצה לקטנה) הרי שייבום של אחת מהן פוטרת גם את צרתה. אם הן גדלו - ייבום או חליצה של אחת מהן פוטרת את צרתה.
וכן שתי חרשות.
נישואי חרשת שאינה שומעת ואינה מדברת היא גם מדרבנן, ודינם דומה לדין נישואי קטנות. גם כאן ביאה או חליצה של אחת מהן פוטרת את צרתה.
קטנה וחרשת - אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה.
אם אדם נשא שתי נשים מדרבנן, אחת קטנה והשניה חרשת, ככל הנראה אחת ''עדיפה'' על הבעל יותר מהשנייה, ולכן נחשבת ''יותר אשתו מאשר השניה'' (רש''י). מכיוון שאיננו יודעים איזו אשה עדיפה, והיא הייתה צריכה להתייבם או לחלוץ, לכן פוסקת המשנה כי ביאה של אחת מהן אינה פוטרת את צרתה.
 

הנושא

בשלהי דף ק''יא שואלת הגמרא:
כיצד תקנתן?
המשנה פסקה במקרה שאדם נשא שתי נשים, קטנה וחרשת, ביאתה של אחת אינה פוטרת צרתה. שואלת הגמרא: אם כך, מה כן ניתן לעשות? רש''י על המקום מסביר את צדדי השאלה:
דקטנה וחרשת הואיל ואין האחת פוטרת צרתה, וחרשת לאו בת חליצה היא דניפוק תרוייהו בחליצה. ואי מייבם לה וחליץ לקטנה - כשתגדיל מיפסלא קמייתא עליה, דקם ליה בלא יבנה, דהא ביאה דחרשת לא דחיא זיקה, דנימא אין אחריה כלום.
אם ביאת אחת מהן אינה פוטרת צרתה, כפי שלמדנו במשנה, אולי חליצה תפטור? מסביר רש''י כי גם זה כנראה אינו אפשרי. שהרי חרשת אינה יכול לחלוץ (לא יכולה לקרוא) לכן צריך כנראה לייבם אותה. אך לאחר ייבום זה לא יוכל לחלוץ לקטנה, כיוון שחליצה זו תאסור עליו את החרשת שייבמה קודם לכן. זאת כיוון שייבום החרשת אינו מדאורייתא ואינו פוטר לגמרי, לכן החליצה של הקטנה נחשבת (בניגוד לחליצה שלאחר ייבום מדאורייתא, שאינה כלום), שאחריה אסור לייבם אף אחת, מדין ''כיוון שלא בנה שוב לא יבנה''. מכוח איסור זה אינו יכול לחיות עם החרשת, למרות שכבר ייבם אותה, אם כן, שואלת הגמרא כיצד לנהוג במקרה זה?
אמר רב חסדא אמר רב: כונס החרשת ומוציאה בגט, וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ.
רב חסדא אומר בשם רב, כי אמנם יש לייבם את החרשת, ולחכות עד שתגדיל הקטנה ותוכל לחלוץ. לפני חליצת הקטנה עליו לגרש את החרשת, בגלל ההסבר לעיל (אחרת יעבור על איסור ''כיוון שבנה שוב לא יבנה'').
אמר רב חסדא, שמא מינה קסבר רב: חרשת קנויה ומשויירת, קטנה קנויה ואינה קנויה.
אדם ''מעדיף'' אשה אחת על השניה, ומכוח העדפה זו יש לייבמה, אלא שיש הבדל בתוקף הקניין של שתיהן, על אף ששתיהן נישאו מדרבנן. חרשת "קנויה במקצת", והקטנה הינה בספק אם קנויה או לא. אם קנויה – קנויה לגמרי, ואם לא – אינה קנויה כלל.
רש''י מוכיח מן המשניות בפרקנו כי לא ייתכן ששתיהן קנויות באותו רמה:
• מהמשנה שלנו מוכח ששתי הנשים אינן ''קנויות במקצת'', שהרי אם שתיהן היו קנויות באותה רמה של ''קנויות במקצת", הייתה אחת מהן אמורה לפתור את צרתה בייבום. אך המשנה פסקה כי אין ייבום האחת פוטרת צרתה.
• מהמשנה הבאה (קי''א:) מוכח כי שתי הנשים אינם קנויות מספק. שהרי למדנו שם שאם בא על הקטנה ואח''כ בא על החרשת, פסל את הקטנה (הראשונה) ,וכן להיפך: אם בא על החרשת ואחר כך בא על הקטנה, פסל את החרשת.
ואם אמנם שתיהן קנויות מספק, הרי שאין לאסור את הראשונה ממה נפשך: אם שתיהן קנויות, הרי הראשונה קנויה לגמרי, והשניה אין מעשיה כלום. ואם שתיהן לא קנויות, או שאחת הייתה קנויה והשניה לא - הרי שהם לא היו צרות אף פעם, ואין אחת אוסרת את השניה.
לכן רב חסדא מבין בדעתו של רב כי תוקף הקניה של שתיהן שונה.
עתה מוכיח רב חסדא מדוע הגיע למסקנה כי רב סובר דווקא שהחרשת קנויה למחצה, והקטנה היא ספק קנויה, ולא אומרים להיפך:
דאי סלקא דעתך חרשת קנויה ואינה קנויה, קטנה קנויה ומשויירת, חרשת אמאי כונס ומוציאה בגט? תיתיב גביה ממה נפשך? אי קנויה היא - הא קנויה היא, ואי לאו קנויה היא - הא נכרית בעלמא היא;
אם חרשת הייתה קנויה מספק, האי שלא היה צריך להוציאה בגט לאחר שבא עליה, ממה נפשך: אם החרשת קנויה לו הרי שקנה אותה בביאה ואין צורך לגרשה, שהרי היא הייתה זקוקה והתייבמה, וחליצת הקטנה אינה פועלת כלל. ואם החרשת לא הייתה קנויה כלל, הרי שהיא לא נפלה לייבום ולא הייתה צרה של הקטנה, וחליצה הקטנה לאב תאסור אותה. לכן מסקנת רב חסדא בדעת רב כי החרשת היא קנויה למחצה והקטנה קנויה בספק. ואז ברור הדין:
יתכן כי הקטנה הייתה קנויה (מכוח צד אחד בספק) ואז שתיהן עומדות ליבום, קטנה והחרשת. לכן, חליצת הקטנה תאסור את החרשת, ולכן חייב לתת לחרשת גט לפני חליצת הקטנה.
וכי תימא, קטנה אמאי תמתין עד שתגדיל ותחלוץ? תיתיב גביה, אי קנויה היא - הא קנויה היא, אי לאו קנויה היא - נוכריתא בעלמא היא,
ממשיכה הגמרא (או רב חסדא בעצמו) לדון, מדוע שהקטנה לא תתייבם בתחילה ויחיה אתה ממה נפשך: אם היא הייתה קנויה, הרי שהיא התייבמה. אם לא הייתה קנויה – הרי היא אשה נוכרייה ומותרת.
אם כן, חרשת במה תיפוק.
עונה הגמרא, אם ייעשה כך, תישאר החרשת זקוקה מספק. שהרי ייתכן שהקטנה הייתה קנויה ולכן הייבום שלה תקף, ואז לא יוכל לייבם שוב את החרשת (כיוון שבנה שוב לא יבנה). כמו כן אינו יכול לחלוץ לחרשת (אינה יכולה לקרוא).
ובמצב כזה תישאר החרשת זקוקה מספק, שהרי ייתכן שהקטנה אינה קנויה, ואז החרשת קנויה למחצה מספק, ואז היא נשארת בזיקתה לעולם.
 

מהו המסר

הדיונים בדפים אלו עוסקים כולם ביחס בין נישואי קטנה לנישואי חרשת. שתיהן נשואות מדרבנן, באופן קלוש יותר מנישואי דאורייתא, אך בכל אופן, קבע רב כי יש הבדל ביניהם. החרשת ''נשואה במקצת'' ובנישואי קטנה הספק הוא של בית הדין, האם חלות הקידושין גמורה ושלמה, או שמא אין הנישואין הללו תופסים כלל ועיקר.
בקטע גמרא הקודם לזה שציטטנו בראשית המאמר, דנה הגמרא מה אדם ''מעדיף''. האם קטנה שעתידה לגדול ולהיות ככל הנשים, או שמא חרשת, שאמנם תוקף נישואיה חלש יותר, אך היא כבר ''עומדת ומוכנה היום''.
שתי פעולות אשר לכאורה דומות מאוד, אך לא – תוקפן שונה, התייחסות שונה של בני אדם (לפי חלק מהדעות) לכל אחת מהן, ומכוח זה – דיניהם שונה.
לימוד הגדול מסוגיה זו היא ללמוד ולהבחין דברים שנראים לכאורה דומים, אך במבט עמוק יותר נמצא הבדלים ביניהם. הדבר נכון שבעתיים ביחס לכל שני אנשים או יותר. כל אחד הוא עולם ומלואו, אף שעל פניו נראים אולי דומים להפליא. כל אחד קיבל מהקדוש ברוך הוא ייעוד ותוכן אישי בעולמו, ומשכך, תפקידו של כל אדם למצוא תוכן זה, ולנווט דרכו בחיים למילוי אותם יעדים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]