הוא עשה שלא כהוגן...
הרב דב קדרון
יבמות קי ע"א
מעשה היה בילדה קטנה שהתקדשה, שקידושיה אינם מן התורה, אלא מדרבנן, ולאחר שגדלה והושיבו אותה באפיריון כדרך שמושיבים כלה בחופתה, בא אדם אחר וחטף אותה מבעלה וקידש אותה לעצמו, ותלמידי רב שהיו שם לא הצריכו אותה לקבל גט מהאיש השני, והסביר רב אשי שחל כאן הכלל: "הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו בו שלא כהוגן" והפקיעו חכמים את הקידושין שלו.
הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל עח סימן א) למד מכאן ומעוד מקורות בדברי חז"ל, שכל המתכוון להערים - חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו. ומוסיף שאפשר לדון דבר מדבר וללמוד דבר מדבר, כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב את כל העתידות לבא על כל פרטיהם, ומכאן הוא למד לגבי אדם שהיה חייב חוב בעל פה לחברו, ונתן את כל רכושו לאדם שלישי כדי להפקיע את ממונו מיד בעל חובו, שלא תועיל לו התחבולה הזו כדי להיפטר מתשלום החוב, כי הרי אין אדם שנותן את כל רכושו לאדם אחר ולא משאיר לעצמו כלום עד שיצטרך לחזור על הפתחים ולבקש נדבות, אלא בוודאי לא הייתה כוונתו לתת מתנה אמיתית ורצה רק להבריח את הנכסים – הוא עשה שלא כהוגן ולפיכך יעשו בו שלא כהוגן ויוכל בעל החוב לגבות את חובו מהמתנה שנמצאת אצל המקבל.
והוסיף הרא"ש: וכיוצא בזה ראיתי תשובת מורי על אחד שקנה קרקע והתנה בשעת הקנין על מנת שלא תהא לאשתו שעבוד כתובתה, וגם על אחד שקנה קרקע וצוה להקנות לאחיו במקומו, וכתבו השטר בשם אחיו, להפקיע שעבוד אשתו, ופסק מרנא ורבנא מאיר ז"ל שאשתו גובה מהם אחרי שכיון להערים להפקיע תקנת חכמים לא תועיל לו ערמתו.
