פנימיות טובה / רפי זברגר

יבמות קו ע''א
  

הקדמה 

בתחילת הדף הובאה ברייתא אשר פסקה כי חליצה בטעות כשירה. הגמרא דנה מהי הטעות של החליצה והגיעה למסקנה כי מדובר בחליצה מותנית, ולמרות שהתנאי לא התקיים החליצה תקיפה.
במאמר זה נלמד ברייתא נוספת העוסקת בחליצה מוטעית ובחליצה שנתנה בכפייה (בלשון הברייתא חליצה מעושית). 
 

הנושא

תנו רבנן: חליצה מוטעת כשרה, גט מוטעה פסול; חליצה מעושית פסולה, גט מעושה כשר.
רש''י מסביר את ההבדל בין גט לחליצה, בנושא גט וחליצה מוטעים:
אם אינה מקיימת תנאה דאפשר לגט על ידי שליח. שהאומר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו. הילכך - דמי לתנאי בני גד ומהני ביה תנאה.
דיני תנאים הם חידוש שהתורה חידשה בבקשתם של בני גד ובני ראובן לרשת נחלה בעבר הירדן המזרחי.
בנחלת שנים וחצי השבטים הייתה גם שליחות בפועל, שהרי בסופו של דבר המעשה (נחלת הארץ) בוצע על ידי יהושע אשר כבש את ארץ ישראל. מכיוון שכך, קובעת הברייתא, כי אפשרות התניה יכולה לחול רק במקום שיש דיני שליחות. ומכאן נובע ההבדל: גט יכול להינתן לאשה על ידי שליח, ולכן מועילים גם תנאים. לכן, אם היה תנאי בגט שלא התבצע (מכונה בלשון הברייתא גט מוטעה) – הגט אינו חל. לעומת זאת, אין אפשרות לבצע חליצה על ידי שליח, ממילא כל החידוש של דיני תנאים לא חלים בו. לכן, אף אם התנה את חלות החליצה בתנאי מסוים, שלא התקיים בפועל – החליצה תקיפה וכשירה.
הברייתא ממשיכה ופוסקת כי בניגוד לגט וחליצה מוטעים, בדיני מעושה ההלכה הפוכה. חליצה מעושית פסולה וגט מעושה כשר. ועתה מנסה הגמרא להבין דינים אלו:
היכי דמי? אי דאמר רוצה אני, אפילו חליצה נמי! ואי לא אמר רוצה אני, גט נמי לא!
שואלת הגמרא באיזה מקרה מדובר בברייתא: אם עוסקים במקרים בהם יש חובה לתת גט (אשתו אסורה עליו וכדו') או חובה לחלוץ (יבם ''אינו הגון'' וכדו') ובעקבות הכפייה הייתה בסופו של דבר הסכמה, הרי שלכאורה גם חליצה צריכה להיות כשרה. ואם באותם מקרים, אין הסכמה בעקבות הכפייה, לכאורה גם גט אינו כשר.
לאור קושיא זו משנה הגמרא את הנוסח של הברייתא:
הכי קאמר: חליצה מוטעת לעולם כשר, וגט מוטעה לעולם פסול,
חליצה מוטעית (היה תנאי שלא התקיים) תמיד כשרה, וגט מוטעה (כנ''ל) תמיד פסול, כפי שהוסבר ברש''י לעיל.
חליצה מעושית וגט מעושה - זימנין כשר וזימנין פסול, הא דאמר רוצה אני, הא דלא אמר רוצה אני;
לגבי דיני מעושה אין הבדל בין גט לחליצה. יש מקרים ששניהם כשרים, ויש ששניהם פסולים: אם בסופו של דבר הסכים הבעל לחלוץ, או לתת גט – הרי החליצה והגט כשרים. אם לא הייתה הסכמה – בשני המקרים פסול.
דתניא: אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה' (ויקרא א', ג') - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לִרְצֹנוֹ , הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני; וכן אתה מוצא בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
בפסוקים על קרבן עולה המתוארים בתחילת ספר ויקרא ישנם לכאורה שני לימודים הסותרים זה את זה. מצד אחד נאמר ''יקריב אותו'' מילים המתארות הקרבה בכל מקרה, גם על ידי כפייה. ומצד שני נכתב ''לרצנו'' – משמע דווקא אם מקריב מתוך רצון עצמי, ללא כפייה. מסבירה הברייתא כי מדובר ב"רצון שלאחר כפייה". במקרה ויש חובה להקריב עולה, בית הדין כופין אותו להביא, עד שהוא יאמר כי הוא רוצה להקריב. הברייתא מסיימת ואומרת כי אותו דין ישנו גם במקרה שבית דין כופה את הבעל לגרש את אשתו, כמוסבר לעיל, והוא בסופו של דבר אמר ''רוצה אני'' – אין זה גט מעושה, אלא גט כשר. הרמב''ם בהלכות גירושין (ב', כ') מסביר זאת בצורה נפלאה:
ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.
אומר הרמב''ם כי אדם המחויב לגרש את אשתו מן הדין כמתואר לעיל, בעצם, בתוך תוכו הוא רוצה לקיים את מצוות התורה והוא מעוניין לגרשה, ואין זה אלא ש''יצרו תוקפו'' שלא להסכים לתת את הגט. לאחר כפיית בית הדין, ההסכמה שלו בעצם מחזירה אותו לרצון הפנימי והאמיתי שלו, ולכן זו נחשבת ל''הסכמה תקינה'' והגט כשר.
אותו רעיון יש גם בדיני קרבן עולה וכן בדיני חליצה. אם כפוהו להביא קרבן או לחלוץ והוא בסופו של דבר מסכים, אנו ''מפרשים'' את ההסכמה שלו כביטוי לרצונו הפנימי ולכן מכשירים.
 

מהו המסר

הסברו הנפלא של הרמב''ם מלמד אותנו עיקרון חשוב מאוד גם בנושאי חינוך. בהרבה מן המקרים כאשר ילד אומר משהו לא כל כך טוב, בין מן החיוב ובין מן השלילה, אין דעתו הפנימית באמת נוטה לאותה אמירה. לפעמים, החברה, הלחץ הרגעי, קשיי גיל ההתבגרות ועוד כהנה סיבות אחרות, גורמות לו לומר את מה שאמר. אבל בבחינה אמיתית, נוכל לומר כי רצוני הפנימי שונה, והוא באמת מעוניין לומר ולעשות טוב.
מבט שכזה יכול וצריך להרגיע הורים רבים, אשר נכנסים מייד ללחץ בעקבות אמירות כאלו ואחרות של ילדיהם.
יש לומר לאותם הורים כי הילדים בתוכם ובפנימיותם באמת טובים, כל מטרתם היא טוב. ביטויים שונים שלהם, הן במעשה והן בדיבור, לא תמיד תואמים את הלב הפנימי והטוב שלהם. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]