הספרים שנותרו בחוץ / חנן חריף

סנהדרין ק ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

דבריו של ר' עקיבא במשנה בתחילת הפרק בדבר "הקורא בספרים החיצוניים", שאף הוא בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא, עוררו, כצפוי, דיון בגמרא. הדעה הראשונה המובאת בנידון, מבלי לציין את מקורה המדויק ("תנא"), גורסת כי מדובר ב"ספרי צדוקים". קשה לדעת מהי כוונתו המדויקת של ביטוי זה, אך ייתכן כי לפנינו מפתח חלקי להבנת הדרך שבה נקבע איזה ספר ייכנס לקנון המקודש, התנ"ך, ואיזה יידחה. ספרים שנכתבו בחוגי ה'צדוקים' וה'בייתוסים', וביטאו את עולמם הדתי (שעליו אנו יודעים אך מעט, ובדרך כלל ממקורות משניים, "פרושיים", המשקיפים עליו בעוינות) - דינם היה להידחות. הקושי לזהות את הספרים הללו נעוץ בעצם העובדה שהם נדחו, שכן משמעות דחייתם הייתה אי-כתיבתם, והשתכחותם הבלתי נמנעת.

אך בכל זאת, חלק מהספרים נשמרו בתרגומים לשפות שונות, ונכללו בקנונים כנסייתיים שונים. "ספר היובלים", לדוגמה, ספר חיצוני המבטא תפיסות עולם הרחוקות מאוד בחלקן מעולמם של חז"ל, נשמר ב"געז" – שפת הקודש של הכנסייה האתיופית – ונוטים, על סמך ראיות שונות, ליחסו לעולמם התיאולוגי והפולחני של הכוהנים בני צדוק מימי בית שני אשר נדחו מהכהונה הגדולה בימי החשמונאים. קטעים מספר זה השתמרו במקורם העברי במערות קומראן שבמדבר יהודה (יחד עם קטעים מספרים רבים אחרים שנדחו מעולם היהדות) ואלו התגלו ב-1947, עם גילוי "המגילות הגנוזות".

דוגמה נוספת, מוכרת יותר, היא "ספר בן סירא", שאותו מזהה רב יוסף עם "הספרים החיצוניים" האסורים. ספר זה, שחובר בימי בית שני בסביבות המאה השנייה לפסה"נ, הינו שריד רב חשיבות לעולמה של יהדות בית שני, היות שהוא מחבר בין ספרות המקרא לספרות חז"ל. גם לגביו נקבע לבסוף כי לא יהיה לו מעמד קנוני, והוא "נדד" אל הספרים החיצוניים. לידינו הוא הגיע בשלמותו רק בתרגום ליוונית. דף שעליו קטע מהנוסח העברי של הספר התגלה בשלהי המאה התשע עשרה בגניזה הקהירית (והוא שהביא את שלמה זלמן שכטר להעברת תכולת הגניזה לקיימברידג'), וקטעים נוספים התגלו במערות קומראן ובמצדה. הפסוק "הודו לבוחר בבני צדוק לכוהן – כי לעולם חסדו", המופיע בבן סירא, חושף את עמדת מחברו בנוגע לכוהנים הגדולים, ורומז, אולי, לסיבת דחייתו על ידי חז"ל.

הגמרא, על כל פנים, מחפשת בפסוקים אחרים בספר את הסיבות לדחייתו, ותוך כדי כך מגלה בקיאות רבה בספר שבו נאסר לכאורה לקרוא. אחד הציטוטים המיוחסים לבן סירא המובאים במסגרת הדיון, הוא – "זלדקן קורטמן, עבדקן סכסן (...) מאן דאית ליה מעברתא בדיקניה, כולי עלמא לא יכלי ליה" (רש"י – "מי שזקנו דקה וחלושה תדע שחכם וחריף הוא ביותר; מי שזקנו עבה, שוטה הוא; מי שזקנו מחולק ומפוצל כולי עלמא לא יכלי ליה בערמימותיה, מתוך שחשב כל ימיו בערמוּת, הוא משים ידו לזקנו, ומושך... עד שנקרחה"). מציטוט זה, המיוחס לבן סירא, ואחרים, מסיקה הגמרא שמדובר בספר המכיל גם "דברי רוח" שבהם אין לקרוא, בניגוד ל"מילי מעלייתא" (דברים מעולים) שיש בו, שאותם כן דורשים. הקשר המפתיע בין חכמה וערמומיות לעובי הזקן מקושר לתנועת היד המושכת ומורטת בו, ומלמד על יחס המתקיים לכאורה בין תנועות גוף מסוימות לבין תכונות נפשיות ושכליות. בכך ניתן, אולי, לראות ביטוי קדום לתפיסות מודרניות – אוהדות ועוינות – שקישרו בין "הראש היהודי" לבין "הגוף היהודי".