טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

ואוסף שללכם אוסף החסיל – צלבגב מרוקני

"… ואומר והיה ביום ההוא יהיה כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהיה. אף על פי שאלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהיה. ואוסף שללכם אוסף החסיל, אמר להם נביא לישראל: אספו שללכם. אמרו לו: לבזוז או לחלוק? אמר להם כאוסף החסיל, מה אוסף החסיל כל אחד ואחד לעצמו, אף שללכם כל אחד ואחד לעצמו. אמרו לו: והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו? אמר להם: כמשק גבים שקק בו, מה גבים הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה, אף ממונם של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים מיד טיהר" (סנהדרין צד ע"ב).

שם עברי: צלבגב מרוקני   שם באנגלית: Morocco Locust

שם מדעי: Dociostaurus maroccanus   שם נרדף במקורות: חסיל


נושא מרכזי לעיון: מהו החסיל ומה מאפיין את דרך תזונתו?

החסיל מוזכר 6 פעמים במקרא כמזיק הדומה לארבה. למשל בפסוקים: "רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה וכו'" (מלכים א' ח' ל"ג). "יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל" (יואל א' ד'). החסיל מוזכר 3 פעמים יחד עם הארבה ובמקביל לו. פסוק דומה לפסוק במלכים מופיע גם בדברי הימים ב' (ו' כ"ח): "רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון וירקון ארבה וחסיל כי יהיה וכו'". פסוק נוסף הוא בתהילים (עח מ"ו): "ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה".

פירוש השם חסיל הוא לחסל ורוב המפרשים והמתרגמים מזהים אותו כאחת מדרגות ההתפתחות של הארבה. מנחם דור דוחה את פירוש זה וקובע שהחסיל הוא שמו של מין עצמאי ממיני הארבה – צלבגב מרוקאי. הוא לומד זאת מתוך האוגרית שבה מופיעים שני מינים נפרדים "ארב" ו"חסו" כלומר ארבה וחסיל. הוא מניח שהכוונה לצלבגב מרוקאי משום שהתפרצויות שלו ידועות בסוריה ועבר הירדן. חשוב להעיר שהיום משתמשים במונח "ארבה" כדי לתאר שלב מסויים (מופע) במחזור החיים של כמה מינים שונים של חגבים. בעקבות שינויים אקלימיים ועלייה בכמויות המזון בבית גידולם הטבעי, מתרבים החגבים מעבר לצפיפותם הרגילה, והדבר גורם לשינויים פיסיולגיים ומבניים המעוררים בהם את יצר הנדידה. בשם "ארבה" כוונתנו למין החגב "ארבה המדבר" שלהקותיו הגיעו ומגיעות אלינו מדרום אך גם למופעים החברתיים הנודדים של מינים אחרים כדוגמת הצלבגב המרוקני.

מנחם דור מעלה ראיה נוספת לטענתו והיא שאם החסיל איננו מין נפרד אלא רק דרגת התפתחות של הארבה הרי שהוא עדיין חסר כנפיים ולכן לא יכול להוות מכה המגיעה ממקום אחר כמתבקש מהפסוקים "ארבה וחסיל כי יהיה". מיני החגבים הם חרקים הנכללים בעל-סדרת בעלי גלגול חסר ומכאן שלדרגות הצעירות אין כנפיים מפותחות. מבלי לקבוע עמדה ביחס לזיהוי החסיל נראה לי שטענה זו של מנחם דור איננה מבוססת שהרי גם אם החסיל חסר כושר תעופה הוא עלול להתרבות באזור עצמו, כפי שאכן קורה לעיתים, ולהפוך למכה. את המילים "כי יהיה" אין צורך לפרש במשמעות של "כי יבוא" אלא כפשוטם, כלומר "כי יתהווה".

בהצעתו לזהות את החסיל כמין נפרד מסתמך מנחם דור גם על הפסוק בישעיהו (ל"ג ד') המובא בסוגייתנו. "ואסף שללכם אסף החסיל החסיל במשק גבים שקק בו". לדעתו הכוונה ב"אֹסֶף הֶחָסִיל" שאוספים את החסיל למטרת אכילתו ולכן לא מסתבר שיאספו פרטים צעירים שאינם בעלי ערך תזונתי. מעניינת היא סתירה לכאורה בדברי הרד"ק (שם): "אוסף החסיל - כאסיפת החסיל והארבה שאוספים אותם כשנחו על האדמה, שיוצאים בני העיר ואוספים אותם בכליהם שלא ישחיתו התבואה, כן יצאו בני ירושלם ויאספו שלל מחנה אשור, ודמה גם כן הליכת המלאך במחנה אשור, להלוך הארבה בתבואה שמשחיתה". לדעת הרד"ק מטרת האיסוף איננה לשם אכילה אלא כדי למנוע את השחתת התבואה וא"כ סביר יותר שהחסיל הוא דרגה צעירה (נימפה). מאידך גיסא דרגה זו איננה מעופפת ואם כן כיצד כותב הרד"ק "שאוספים אותם כשנחו על האדמה". פירושו תמוה מסיבה נוספת שהרי אם המטרה לאסוף ולהפטר ממזיק זה כיצד הוא מהווה דוגמה לאופן חלוקת שלל? על מנת ליישב את דברי הרד"ק עלינו להניח שגם אם האיסוף נועד לסלק את החסיל שכרו היה בצידו בצורת חגבים הראויים לאכילה ואותם כל אחד מהאוספים שמר לעצמו. השאלה היא, כמובן, מה מיוחד באיסוף הארבה בהשוואה למינים אחרים?

דרך אפשרית לענות על שאלה זו היא על פי הפירוש המופיע ב"עיונים" בתלמוד המבואר בסוגייתנו:

"לבזוז או לחלוק "לבזוז" משמעו שכל אחד מאנשי הצבא לוקח לעצמו דברים שנטל במלחמה ("אנשי הצבא בזזו איש לו". במדבר לא, נג), וה"שלל" מה שאוסף הצבא כתמורת הנצחון, ואת השלל הזה מחלקים לפי כללים קבועים: המלך מקבל מחצית מן השלל. ויש סבורים כי אף דיני המכס וההפרשה מן השלל האמורים במלחמת מדין (במדבר פרק לא) קיימים בכל מלחמה. וכאן היתה הוראה מיוחדת, כי מאחר שלא היתה כאן מלחמה, אין דיני מלחמה חלים על השלל וכל אדם לוקח לעצמו, כשאר המוצאים חפץ של הפקר (ראה בצ"פ)".

אמנם קיימות דרכים רבות לזכות במזון מן החי שהוא הפקר, אך בדרך כלל פעולות ציד כרוכות במאמץ קבוצתי ואירגוני. כאשר מעוניינים לצוד צבי או איל חייבים אנשים רבים לשתף פעולה ולחלק תפקידים בהתאם לכישוריהם. מתוך עדויות ארכיאולוגיות מוכרות שיטות ציד שונות וברובן מעורבים אנשים רבים. יש צורך לבנות מלכודות וסוללות אבנים לחסימת דרכי מילוט. חלק מהמשתתפים מבריחים את הטרף למלכודות וחלק מטפלים בתפיסתו בפועל ולאחר מכן בשחיטתו, הפשטתו ועוד כהנה וכהנה תפקידים. מטבע הדברים בפעילות קבוצתית קיימת היררכיה בין בעלי התפקידים השונים או לפחות יש מקום לחלוקה לא שוויונית. המיוחד באיסוף הארבה הוא שאין צורך בשיתוף פעולה וכל אדם יכול לאסוף לפי רצונו ויכולתו בלי תלות באחרים: "מה אוסף החסיל כל אחד ואחד לעצמו, אף שללכם כל אחד ואחד לעצמו"

לפירוש רש"י משמעות הפסוק שונה לחלוטין. אין מדובר כאן באיסופם של חסילים אלא החסילים הם האוספים: "ואוסף שללכם - ... ואוסף שללכם אתם הבוגדים את עמי, בבא פקודתכם יבוז אתכם שארית עמי, ויאספו שללכם כאסיפת חסיל שאוסף לו תבואה בקיץ כל אחד לעצמו, אף כולן יבוזו איש לו". כאן על פי פירוש זה הכוונה, אולי, שכל פרט אוסף ואוכל לעצמו בניגוד לחיות רבות הצדות בלהקה ומחלקות את טרפן על פי מעמדן בלהקה (זאבים, צבוע טלוא, אריות ועוד).

לאחר ש"התפלמסתי" עם ראיותיו של מנחם דור לגבי השאלה אם החסיל הוא מין נפרד כדעתו או שלב במחזור החיים של הארבה כדעת החולקים עליו אביא ראיה לדעתו שמשום מה נשמטה מעיניו. אומרת הגמרא: "רבי עקיבא אומר: על השדפון ועל הירקון - בכל שהוא, ארבה וחסיל - אפילו לא נראה בארץ ישראל אלא כנף אחד מתריעין עליהן" (תענית כב, ע"א). כפי שראינו לעיל אין לדרגות הביניים בחגבים כנפיים והם אינם מעופפים ואילו אליבא דרבי עקיבא הסימן לנוכחות חסיל היא "כנף אחד". 
 

ארבה המדבר		צלבגב מרוקני

רשימת מקורות עיקריים:

מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 185).

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.