לדמותה של גאולה / אלכס טל
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
הדעות השונות בתיאור ימות המשיח מציגות מודלים תיאורטיים של הגאולה. המציאות - מורכבת וסבוכה יותר
"הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיהו ס, כב). אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי (הקשה), כתיב "בעתה", וכתיב, "אחישנה"? זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה. (סנהדרין צח ע"א)
דומה שלא תהיה זו טעות לומר כי רוב רובם של קוראי שורות אלו מכירים מאמר ידוע זה משכבר הימים. המודעוּת הגבוהה לכך שאנו נמצאים במהלך גאולה יוצא דופן מבחינה היסטורית, העלתה למרכז הבמה הרוחנית-אקטואלית את הדיון בצורת הגאולה ובמהותו של משיח. ההבחנה בין 'זכו' ל'לא זכו' איפשרה את החשת הקץ על ידי שותפות פעילה במעשה הגאולה בביטויו העכשווי הציוני. אך כפי שעולה מדפי הגאולה שבפרק 'חלק' במסכתנו, אין הבחנה זו אלא אחת מיני רבות לאופיה והערכתה של גאולת ישראל. הלומד דפים אלו מופתע ממספר הדעות ומגווניהן הרבים, עד כדי כך שאין כמעט חכם המסכים עם חברו בעניינים אלו. וכך פותח א"א אורבך מאמר ארוך ומקיף בשם 'על הגאולה' (חז"ל – פרקי אמונות ודעות, עמ' 585):
דברי חכמים על הגאולה קשורים ואחוזים בכתובים שבתורה, בייעודיהם של הנביאים ובחזיונות כמות שהן רשומים בספר דניאל. ברם, פירושיהם ודרשותיהם לא לשם הבהרת משמעותם המקורית של הכתובים היו מכוונים, ואולי יותר מבכל תחום אחר בולטת בתחום זה גישתם העצמית של חז"ל, המתבטאת בגיוון של השקפות ודעות. יש שגיוון זה חורג מן המקובל בחילוקי דעות רגילים ויורד עד השיתין. אין הוא מצטמצם להבדלים שבמסגרתה של מערכת מושגים מקובלים על הכל, אלא מגיע לניגודים שבמשמעותם שלילה וביטול של שיטה אחת מפני השניה. כמובן אינן חסרות גם עמדות מתווכות ומפשרות.
אין כמובן ביכולתנו לסקור דעות אלו אחת לאחת ולתהות על קנקנן. קולמוסין רבים נשתברו על כך בדורות האחרונים – ועדיין השאירו מקום להתגדר בו. אולם עצם המגוון עצמו מעלה תהיות שעליהן נשתדל לעמוד. אך ראשית, כדי להטעים את דברינו, נעלה בכל זאת קוים למגמות בולטות בדבר מהותה של הגאולה.
חזון קטסטרופאלי
מתוך אוסף ההשקפות על הגאולה, בולטת היא זו הרואה אותה כתופעה אפוקלפטית-אסכטולוגית, היינו חזון אחרית הימים. ניקח למשל אחת מן הדוגמאות לכיוון זה (סנהדרין צז ע"א):
תנו רבנן: שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר", שניה - חיצי רעב משתלחים, שלישית - רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. ברביעית - שובע ואינו שובע, בחמישית - שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בששית - קולות, בשביעית - מלחמות. במוצאי שביעית - בן דוד בא.
תיאורים מעין אלה נמצאים בספרות החיצונית, כמו גם בזו הנוצרית. אורבך מביא מקבילה מובהקת לברייתא זו מספר 'חזון ברוך', שנכתב במקור בעברית, כנראה בראשית המאה השנייה לספירה. הספר הגיע לידינו בנוסחו הסורי-ארמי, וכנראה שהוא תורגם מעברית ליוונית וממנה לסורית. התרגום שלפנינו הוא של מ' שטיין במהדורת כהנא:
ואען ואומר: התעמוד הצרה הבאה זמן רב והמצוקה היא תימשך שנים רבות? ויען ויאמר אלי: לשנים עשר ראשים ייחלק הזמן ההוא, וכל אחד יישמר לאשר ניתן לו. בחלק הראשון תהיה ראשית הזוועה, ובחלק השני הרג הגדולים, ובחלק השלישי ימותו רבים, ובחלק החמישי רעב ועצירת גשמים, ובחלק השישי זוועות ורעשים... אלה הם חלקי הזמן ההוא השמורים, והם יתערבו זה בזה... עד אשר לא יבינו הנמצאים על הארץ בימים ההם כי קץ הימים הוא. ואולם כל משכיל בעת ההיא יבין... והיה כאשר ישלם העתיד להיות בחלקים ההם, והחל המשיח להיגלות....
הבולט במגמה זו היא ההבנה כי ימות המשיח עתידים לבוא בסיומה של תקופה קטסטרופאלית. על מהותן של קטסטרופות אלו נחלקו חכמים, למשל (שם):
תניא, רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו.
תניא רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו העזות תרבה, והיוקר יעות, והגפן יתן פריו והיין ביוקר, ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה.
משיח עכשיו?
דחיה זו של ביאת המשיח והופעתה של הגאולה האחרונה לטווח הרחוק, וקשירתן של אלה לאסונות שיקדימו אותן, הופכת את ענינו של המשיח ל...'הילכתא דמשיחא' – דבר שלא עתיד להתרחש בעתיד הנראה לעין. עד כדי כך הוא הדבר, שדווקא העיסוק בענייני הגאולה עלול לדחותה:
דבר אחר: (אין בן דוד בא) עד שיתייאשו מן הגאולה (!), שנאמר "ואפס עצור ועזוב", כביכול אין סומך ועוזר לישראל. כי הא דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה (כשהיה מוצא חכמים שעוסקים בגאולה), אמר להו: במטותא, בעינא מנייכו לא תרחקוה (מבקש אני מכם אל תרחיקו את הגאולה בעיסוקכם). דתנינא: שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב.
יש להניח שמגמתם של מאמרים אלו ורבים כדוגמתם היא הרחקת התקווה המיידית לגאולה. בתקופה שלאחר חורבן הבית וכשלונות שתי המרידות הגדולות שבאו בעקבותיו, נוצר צורך בעידוד העם שנואש מגאולה, כמו גם בהנמכת עוצמת העיסוק המעשי והתיאורטי בענייניה והעברת מרכז הכובד לשימור הנותר מן החורבן.
אולם כנגד הדעות הדוחות הגאולה לשנים הרבה, ידועה דעתו של ר' עקיבא המצדד באפשרות הופעתה בימיו ממש:
תניא, רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר". לא כרבותינו שהיו דורשין "עד עדן עדנין ופלג עדן (דניאל ז, רש"י: 1400 שנה)", ולא כרבי שמלאי שהיה דורש: "האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש (תהלים פ, 1410 שנים)", ולא כרבי עקיבא שהיה דורש (חגי ב): "עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ". אלא, מלכות ראשון (בית חשמונאי) - שבעים שנה, מלכות שניה (הורדוס) - חמשים ושתים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה.
הפירושים לקטע זה רבים, וראו לרש"י על אתר, אך ברור שכנגד הרחקת הגאולה מאות רבות של שנים ישנן דעות הרואות במציאות של חלקיות השלטון היהודי בימי הבית ואחריו 'מעט מלכות'. אולם בסופו של דבר הנסיון העגום מלמד על חוסר התוחלת שבחיזוי הקץ: 'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר אם יתמהמה חכה לו'.
מצב סטטי
שאלה נוספת המשיקה לשאלת זמנו של המשיח, היא עד כמה זו תלויה במעשינו. וכך נחלקו תנאים (שם, צז ע"ב):
רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.
במסורת נוספת למחלוקת זו מביא כל תנא פסוקים רבים להוכחת דעתו, כאשר לבסוף מביא ר' יהושע את הפסוק מנבא-הקץ מדניאל:
אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר (דניאל יב): "ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה וגו'". ושתק רבי אליעזר.
לדעתו של ר' יהושע יש קץ להיסטוריה, והוא בא יבוא במידה ועם ישראל יהיה מוכן לכך ובמידה שלא. ר' אליעזר אינו מביא פסוק נגדי לפסוק הקץ מדניאל, ומסתבר שהסיבה לכך היא שהוא ור' יהושע אינם נמצאים באותו מישור המאפשר ויכוח פורה. לדעתו המהלך ההיסטורי של הגאולה אינו מותנה בזמן אלא רק בהתנהגותו של העם. ראייה זו רומזת לכך שיתכן מצב סטטי בו אין התרחשות כלל – לא לטוב ולא למוטב. ואכן תלה התלמוד מחלוקת אמוראים במחלוקת תנאים זו: 'אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו'.
מצב זה של סטטיות ואי-התרחשות נוגד מאוד את הראייה האפוקליפטית החוזה את דרדור העולם למצב בו אין ברירה אלא למשיח לגלות עצמו. הדבר בא לידי ביטוי בסוגיה הדנה באורכם של ימות המשיח:
רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה... רבי דוסא אומר: ארבע מאות שנה... רבי אומר: שלש מאות וששים וחמש שנה... תני אבימי בריה דרבי אבהו: ימות המשיח לישראל שבעת אלפים שנה... אמר רב יהודה אמר שמואל: ימות המשיח כמיום שנברא העולם ועד עכשיו, שנאמר "כימי השמים על הארץ". רב נחמן בר יצחק אמר: כימי נח עד עכשיו, שנאמר "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי".
לדעות האחרונות, ההיסטוריה האנושית כולה מהווה את ימות המשיח!
התמודדות וסינתזה
מה עושים עם כל הדעות האלו שרק למקצתן הספיק המקום? ברור שהדעות השונות נאמרו בתקופות שונות, ולכן הן מושפעות ממאורעות היסטוריים. אך ברור גם שזו לא כל התמונה, ומסתבר שגם לא עיקרה. הדעות השונות הן מודלים של העתיד לבוא, וככאלה הם בהכרח מופשטים ונטולי מורכבות. מטרת המודל הוא מתן אפשרות להתכונן להתמודדות מורכבות עם מציאות אמיתית לכשתבוא, ואין לבלבל אותו עימה. גם חכמי התלמוד ידעו זאת, בדיוק כפי שידעו ש'שניים אוחזין בטלית' אינו בא לדמות מקרה מציאותי, אלא להעמיד יסוד להתמודדות עם מקרים סבוכים וריאליים יותר. והמציאות אכן באה, וכצפוי יש בה מכל וכל!
המורכבות של תקופות (כן, ברבים) הגאולה עצומה ומגוונת מכל שהדמיון היה מסוגל לתאר. תפקידנו הוא יצירת סינטזה של המודלים, שתביא עימה דרכי התמודדות בונה עם קשיי התקופה ומוראותיה, כמו גם עם מעשי נפלאותיה. לנו כבר אין את הפריווילגיה לבקש (שם, צח ע"ב): 'ייתי ולא איחמיניה (יבוא המשיח ולא אראנו)', או, 'ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה (יבוא ואזכה שאשב בצל גללי חמורו)'. בין אם נרצה ובין אם לא, אנחנו בפנים.
