קץ הימין / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

האמונה בתחיית המתים, הזהה לפי חלק מהדעות עם העולם הבא, מצהירה על שייכותו של האדם כולו, על בשרו ודמו, לעולם הנצח 

האמונה בתחיית המתים הִנה אחת מעיקרי האמונה, אולי המסקרנת מכולם, אך היא נשארת סתומה, בחינת "עין לא ראתה". יש בה מעין נחמה תמימה עבור בני התמותה החשים את עצמם נעים ללא הרף לקראת קִצם בעולם הזה – ועבור אלה המתגעגעים לראות את אהובי נפשם ויקיריהם שאינם. גם בפרץ הדמיון העולה משורש הנשמה חולם האדם על העתיד המתהווה ובעיקר על העתיד הרחוק, המתוקן והשופע ברכה. איך ייראה העולם לאחר ביאת המשיח? מה הקשר בין ימות המשיח לבין העולם הבא ותחיית המתים?

על אף הרמזים שחכמים מצאו בחומש לאמונה זו, תחיית המתים מוזכרת במפורש רק בספר דניאל: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעת (יב, ב-ד). ושוב, בחתימת הספר: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (שם, יג).

המקור התלמודי החשוב ביותר להבנת עניינם של העולם הבא ותחיית המתים הוא פרק "חלק" במסכתנו. נעיין במשנה הפותחת את הפרק:

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר' (ישעיהו ס, כא). ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים (בגרסת רש"י, בתוספת "מן התורה") ואין תורה מן השמים ואפיקורס.

המשנה נמצאת באמצע הפירוט של "ארבע מיתות בית דין", ובדפוסים מסוימים של המשנה בסופו. כוונת העריכה היא לקבוע שגם אלו שנגזרה עליהם מיתה בגין פשעים חמורים (למשל, רצח, עבודה זרה או גילוי עריות) יזכו לחיי עולם הבא. הווידוי של האשם וביצוע גזר הדין מכפרים על הפשע ומחזירים את החוטא לבחינת "כל ישראל יש להם חלק". אך מי שכופר באחד משלושת היסודות המהווים תשתית קיומו של ישראל כורת את הענף המחבר אותו לכלל, ומאבד את חלקו בעולם הבא.

שלושת היסודות משרטטים בניין שלם של קיום הקולקטיב של העם: תורה מן השמים; מימוש התורה בעולם על בסיס בחירת האדם ועל בסיס מערכת של שכר ועונש, מה שמסורת הפילוסופיה של אפיקורוס שללה; והשלמת הבריאה בסופה בתחיית המתים.

למרות שתחיית המתים שייכת רק לסוף, היא נכתבה ראשונה מבין עיקרי האמונה המוזכרים במשנה. מסבירה הגמרא: "וכל כך למה (שנענש האומר אין תחיית המתים)?! תנא – הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים; שכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה". כפירה בתחיית המתים הושוותה לכפירה באמונה בעולם הבא; האומר 'אין תחיית המתים' מבטל כביכול את קיומו.

אך מה בין תחיית המתים לעולם הבא? למה ראה עורך המשנה את עיקר ביטול קיומו של עולם הבא בכפירה בתחיית המתים?

לקראת העולם הזה

תיאור היחס שבין שני האירועים הלוטים בערפל עתידי נמצא במסכת אבות: "הילודים – למות, והמתים – להחיות, והחיים – לידון... שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (ד, כב).

השלבים המתוארים במשנה הם אלו: המוות שבסוף החיים בעולם הזה; המתים שבים לחיים; השבים לחיים עומדים לדין. מטרתה של תחיית המתים לפי זה היא הבאת האדם בדין על כל הנעשה בקיום הבריאה – כיחידים, כמשפחות לאורך הדורות, כעמים וכאנושות שלמה. הביטוי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" מתייחס אפוא לתוצאת הדין. משמעו של הביטוי "חלק לעולם הבא" הוא זכייה בעמידה בדין, המזכה את האדם בקיום מחודש בעולם חדש, עולם שבא מיד לאחר תחיית המתים. היות שלכל אדם בישראל, גם ה"פושעים" בפשעים חמורים, היה קשר כלשהו למצוות, למעשה חסד או להכרת התורה – הרי שלכל אחד זכות שתעמוד לו בדין כך שיזכה בחלקו הסגולי בעולם החדש.

אם כן, ה"עולם הבא" הוא עולם שבא לקראת העולם הזה, עולם אחר שבו חוקי הבריאה המוכרים לנו ישתנו. דברים אלו רמוזים בברכת "תחיית המתים" שבתפילה הקבועה הנאמרת שלוש פעמים ביום: "מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים... ומקיים אמונתו לישני עפר; מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה". שלב ראשון – "ממית"; שלב שני – "מחיה"; שלב שלישי – "מצמיח ישועה" לכל אדם בישראל שיזכה בדין ויקבל חלקו בעולם הבא – הוא "הישועה".

במה יזכו אלו המתים שיקומו לתחייה ויזוכו בדין? הם יזכו בגופים חדשים. רק אז תתממש תחיית המתים במלואה. האמונה שהגוף המתבלה בקבר הוא שיתחדש מצטיירת באופן ברור בסדרת המפגשים בין חכמי המשנה לבין אצילי האימפריה הרומית המתוארת בדפים צ-צא. לבני הנכר אמונה זו הייתה נראית מוזרה עד כדי גיחוך; פלא שאינו מתקבל על דעתו של משכיל.

התשובות של חכמי המשנה מדגישות שהפלא האמיתי איננו תחיית המתים אלא עצם החידה שקיים "יש" כלשהו, לא "לא כלום". אם הפך הבורא את העפר לחיות שבבשרנו אנו, אזי החייאתו מחדש מהווה מעשה פעוט ביחס לכך. ועוד, זהו עצם משמעותה של האמונה בבורא עולם – אמונה שהחיים שהוא בורא אינם כָּלים, שאין מוות מוחלט אחרי החיים, בחומר כמו ברוח.

הגשם הנצחי

לפני מספר חדשים כתב הרב יעקב מדן במוסף זה על האמונה בתחיית המתים. הוא עמד על כך שעיקרה של אמונה זו מבוסס על המשתמע מסיפור גן עדן. החיים והמוות תלויים בבחירת האדם בטוב ורע; נחש הגן מבקש להביא את האדם להאמין שנקבע ביסוד קיומו שלא יוכל להתגבר על בעיית הבחירה, שתמיד ייפול בה - מה שינציח את המוות. לעומת זאת, רצון הבורא בנתינת כוח הבחירה באדם הוא הנצחת החיים על ידי מעשה התשובה של האדם.

הצורה שבה תחיית המתים מתוארת בגמרא מדגישה פן המוסיף נופך לדברי הרב מדן. מקובל בין התרבויות הדתיות והרוחניות שקיים הבדל עקרוני בין ערך הרוח לבין ערך הגוף בכל הקשור לפולחן, לקרבה לא-להים ולעבודת האדם בחייו; אך האמונה בתחייה של הגוף אחר המוות קובעת שהגוף הוא בעל חיות כמו הרוח, והוא אמור לעמוד בפני א-להים, בדרכו המיוחדת, בדיוק כמוה. עיקר השתקפותם של כוחו של הבורא ושל חסדו איננו בגילוי שברוח יש חיות נצחית, אלא בכך שהגשמי והיצרי, שבהם מקובל לראות את שורש החטא, יכולים להיות נצחיים. זהו סודה של הבריאה עצמה.

הביטוי המשמעותי ביותר לקביעה זו בגמרא הוא הדיון שבין הפילוסוף, השליט הרומאי אנטונינוס, לבין עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא; דיון שאיננו קשור ישירות לאמונה בתחיית המתים.

אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד? גוף אומר: נשמה חטאה, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באוויר כציפור. אמר ליה (רבי): אמשול לך משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיה בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס, בוא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל הפרדס אמר להן: בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן?! אמר לו סומא: כלום יש לי עיניים לראות?! מה עשה - הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר, 'יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו' – 'יקרא אל השמים מעל', זו נשמה, 'ואל הארץ לדין עמו', זה הגוף.

הרוח צופה אל המציאות ונותנת כיוון ומשמעות לגוף; אך רק בגוף קיימת ברכת המימוש, ההוצאה לפועל של הרצון בעשייה, וההתחייבות. לכן שניהם יחד אמורים לעבוד את הא-להים ולעמוד לפניו בדין.

גם בעדות של ההיסטוריון יוספוס פלביוס (מלחמות היהודים ב, ח, יא ו-יד) מובלטת מרכזיותו של הגוף באמונת תחיית המתים של "הפרושים" – חכמי המשנה. על פי יוספוס, הצדוקים האמינו שרק ברוח האדם תוחלת הקיום שלאחר המוות, ואילו הפרושים האמינו שגם החומר המתבלה באדמה יחיה מחדש. כמובן, ניתן לראות בכך את שורש ההבחנה התהומית שבין הנצרות ליהדות על כל השלכותיה התיאולוגיות והמוסריות.

דעת הרמב"ם

סביב עניינים אלו התעוררה מחלוקת קשה בימי הביניים, והוטחה ביקורת נוקבת על הרמב"ם. בהלכות תשובה ניתק הרמב"ם את "העולם הבא" מתחיית הגוף מחדש: "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, והיא בחיים שאין מוות עימהן... העולם הבא אין בו גוף וגוויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת... כך אמרו חכמים הראשונים: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה".

דברי "החכמים הראשונים" שציטט הרמב"ם - "אין בו לא אכילה ולא שתייה" וכו' - הם דברי האמורא רב על אודות העולם הבא המובאים במסכת ברכות דף יז ע"א. דבריו אינם מובאים בסוגייתנו כלל. על בסיס המגמה הברורה שבסוגייתנו, יצא קצפם של רבים ממפרשי הגמרא המרכזיים, כדוגמת הראב"ד והרמ"ה אבולעפיה, כנגד הרמב"ם. הם עמדו על כך שהזוכים בדין העתידי "עומדין בגוויתם", וקבעו על בסיס הבנתם כאן ובעוד מקורות נוספים כי הגוף החדש יתקיים לנצח, כמו הנשמה.

הרמב"ם הגן על עמדתו באגרת מיוחדת שחיבר בסוף ימיו, ומחה כנגד אלו שטענו שביטל את האמונה בתחיית המתים. אך מה שנשאר כטענה מרכזית ב"אגרת תחיית המתים" הוא הקביעה שהגוף אינו יכול להיות נצחי – אלא רק הרוח. הנחת יסוד זו – המהדהדת את דברי הצדוקים – היא שהביאה את הרמב"ם לסבור שרק אחר תחיית המתים תמומש הטובה הצפונה לצדיקים, ובה הם יחיו לעולמי עד רק בנשמתם וללא "גוף וגוייה". כאמור, רבים ממפרשי התלמוד בימי הביניים סברו שגם החיות שבגוף החומרי תתקיים לעד. זוהי בוודאי אחת התובנות המייחדות את המסורת היהודית בהיסטוריה של הדתות ושל תרבויות הרוח.