בחינת הנחות יסוד / רפי זברגר

יבמות עט ע''ב
 

הקדמה 

נלמד את הרישא של המשנה בדף שלנו העוסקת בדיני יבום וחליצה של אדם שאינו יכול להוליד הנקרא סריס.
באופן עקרוני, מטרת הייבום היא ''להקים לאחיו שם'', כך שיהיו ילדים על שמו של המת. ומכיוון שהסריס אינו בר הולדה, הרי לא שייכת בו מצוות יבום, וממילא גם לא שייכת מצוות חליצה (כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה).
נקדים ונאמר כי יש שני מקרים של סריס, או שהמת היה סריס ואשתו עומדת לייבום, או שאחי המת הוא הסריס והוא אמור לייבם או לחלוץ לאשת אחיו שנפטר:
גם אם המת היה סריס, באופן עקרוני לא שייכת באשתו מצוות ייבום, שכן גם האח המת לא היה ראוי להוליד, ולכן לא שייך להקים לו שם (האח אמור ''להחליף'' את אחיו המת, אבל אם המת לא היה ראוי להוליד אין מה ''להחליפו'').
אמר רבי יהושע: שמעתי, שהסריס חולץ וחולצין לאשתו, והסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו, ואין לי לפרש.
רבי יהושע למד מרבותיו כי יש מקרים שהסריס חולץ ומקרים אחרים אינו חולץ, אך לא ידע לומר מתי כן ומתי לא.
אמר רבי עקיבא, אני אפרש: סריס אדם - חולץ וחולצין לאשתו, מפני שהיתה לו שעת הכושר; סריס חמה - לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שלא היתה לו שעת הכושר.
רבי עקיבא מפרש את הדברים ומחלק בין סריס שהיה פעם בר הולדה, אך לאחר זמן הסתרס, והוא נקרא ''סריס אדם'' (הסתרס על ידי אדם או גורם אחר), לבין ''סריס חמה'', אדם שהיה סריס מעת לידתו. סריס אדם חולץ (כשהוא הייבם) וחולצין לאשתו (שהוא המת), כיוון שפעם היה בר הולדה (''הייתה לו שעת כושר''), ולעומת זאת, סריס חמה אינו חולץ ואין חולצין לאשתו, כיוון ''שלא הייתה לו שעת כושר''.
רבי אליעזר אומר: לא כי, אלא סריס חמה - חולץ וחולצין לאשתו, מפני שיש לו רפואה; סריס אדם - לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שאין לו רפואה.
רבי אליעזר חולק על רבי עקיבא והופך את הדין. לדעתו, הפרמטר הקובע הוא אפשרות תיקון המצב, והחזרת הסריס ליכולת הולדה. סריס חמה, כיוון שאינו ''פצוע'' הינו בר רפואה וניתן להחזיר לו את יכולת ההולדה שלו, לעומת סריס אדם שאין לו תקנה, ואין אפשרות להחזיר את יכולת ההולדה שלו. לאור זאת סובר רבי אליעזר כי סריס חמה חולץ וחולצים לאשתו, וסריס אדם אינו חולץ ולא חולצים לאשתו.
העיד רבי יהושע בן בתירא על בן מגוסת שהיה בירושלים סריס אדם, ויבמו את אשתו, לקיים דברי רבי עקיבא.
רבי יהושע העיד על מקרה שייבמו אשתו של סריס שמת, וזהו לפי דעת רבי עקיבא. 
 

הנושא

מכדי שמעינן לרבי עקיבא, דאמר: חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו, וחייבי כריתות לאו בני חליצה וייבום נינהו!
מקשה הגמרא על שיטת רבי עקיבא מדבריו שלו עצמו. שהרי רבי עקיבא סבר כי גם זרע הנוצר מחייבי לאווין נחשב כממזר כמו זרע של חייבי כרת, אם כן, מקשה הגמרא, מדוע בכלל סריס שהוא חייבי לאווין (לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה') מחויב בחליצה, והרי למדנו בתחילת המסכת כי יבמה האסורה בכרת על היבם, פטורה מן הייבום והחליצה? ניתנו בגמרא שלושה תירוצים לקושיא זו, שניים הראשונים נדחו:
1. אמר ר' אמי: הכא במאי עסקינן - כגון שנשא אחיו גיורת, ורבי עקיבא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: קהל גרים לא אקרי קהל.
רבי אמי מעמיד את המשנה שהיבמה העומדת לייבום הינה גיורת, ורבי עקיבא סובר כשיטת רבי יוסי שהכרנו לעיל, כי גר אינו בכלל קהל. איסור לאו של "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'" אינו שייך אצלה, כיוון שלא נקראת קהל, ורק במקרה זה רבי עקיבא סובר כי סריס אדם חולץ וחולצים לו.
אי הכי, יבומי נמי מייבם! אין הכי נמי, ואיידי דאמר רבי יהושע חולץ, אמר איהו נמי חולץ.
שואלת הגמרא, לפי אוקימתא זו, היה רבי עקיבא צריך להתיר גם לייבם, כיוון שגר לא נקרא קהל ולכן אין בכלל איסור של פצוע דכא, והגמרא עונה שבאמת כך, רבי עקיבא מתיר גם לייבם, והוא נקט חליצה כיוון שהבר פלוגתא שלו רבי יהושע, דיבר על חליצה, לכן גם הוא השתמש באותו לשון.
הגמרא דוחה אוקימתא זו מברייתא הסוברת כשיטת רבי עקיבא, ובכל אופן מתירה לפצוע דכא (סריס אדם) לייבם אף אשה שאינה גיורת.
2. אלא אמר רבה: כגון שנפלה לו ולבסוף נפצע.
רבה מעמיד את דברי רבי עקיבא שבזמן נפילה לייבום, היבם היה בר הולדה, ורק לאחר מכן נפצע והפך להיות סריס (פצוע דכא), וכיוון שהייתה זיקת ייבום בהתחלה, הרי שחובה על הייבם להפקיע זיקה זו על ידי חליצה.
תירוץ זה נדחה על ידי אביי, מכוח משנה בדף ק''ט. שם למדנו כי איסור אחות אשה מפקיע מצוות ייבום, למרות שכאשר נפלה לייבום הזיקה הייתה קיימת, והאיסור עדיין לא חל באותה שעה.
3. אלא אמר רב יוסף: האי תנא הך תנא דבי רבי עקיבא היא, דאמר: מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר, מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר. איקרי כאן: להקים לאחיו שם, והא לאו בר הכי הוא!
רב יוסף ''מזכיר'' לנו כי יש שתי שיטות בדעת רבי עקיבא, כפי שלמדנו בדף מ''ט. אחת סוברת כי רבי עקיבא אמר את דבריו (חייבי לאווין כמו כרת, וזרעם נחשב לממזר) רק בחייב לאווין של קרבת שאר, אבל בשאר חייבי לאווין, אין דינם ככרת. ורבי סימאי סובר כי רבי עקיבא אמר את דבריו בכל איסורי לאווין (כפי שחשבנו בקושיא).
מעמיד רב יוסף את משנתנו כשיטה הראשונה בדברי רבי עקיבא, וסריס אדם אינו לאו של שאר, ולכן אינו נחשב כאיסור כרת, ולכן אינו נפטר מחליצה. 
 

מהו המסר

רב יוסף בתשובתו על קושיית הגמרא, בעצם אומר לנו שאין בכלל קושיא. הנחת היסוד בקושיא איננה נכונה, ורבי עקיבא לא סובר באיסורי לאווין של סריס אדם כי הם כמו כרת, ולכן השאלה יורדת מאליה.
מנגנון זה מלמד אותנו לבחון היטב אקסיומות והנחות יסוד שלנו. פעמים לא מעטות יש דיונים וויכוחים מרים על אקסיומות שמתבררות לבסוף (או לא מתבררות) כי יסודן בטעות, ובעצם... אין בכלל על מה לדון ולהתווכח.
נטייה שלנו לדון על כל דבר. להביע דעה על נושאים, אף שאיננו מכירים דיים, ולא מבינים בהם. למרות זאת הדיון הוא ער ונוקב, כאילו שכולם יודעים ומבינים עניין.
מעט צניעות וענווה, והכרה כי אין לנו הבנה בכל דבר יפחיתו משמעותית את הוויכוחים, ויביאו יותר שלום על ישראל. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''לתגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]