גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שיז מדור "עלי הדף"
מסכת יבמות
דף עא ע"ב

הטעם שבני ישראל לא מלו את עצמם במדבר

ידוע הא דאמרו רז"ל במכילתין (עא:) שבני ישראל לא מלו את עצמם בהיותם במדבר, ונתנו טעם לדבר: "איבעית אימא משום חולשא דאורחא, ואיבעית אימא, משום דלא נשיב להו רוח צפונית ("לא נשבה להם רוח צפונית - ביום ולא זרחה חמה עליהם. רש"י, וע"ע בהמשך הגמרא שביום מעונן אין מלים מפני הסכנה), רוח צפונית: דתניא, כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית". ולמה אכן לא נשבה להם רוח צפונית: "איבעית אימא, משום דנזופים הוו (-ממעשה העגל, ולא היו ראויין לאור נוגה. רש"י, וע"ש בתוד"ה נזופים - שנזופים היו מחטא המרגלים), ואי בעית אימא, דלא נבדור ענני (-משום הכי לא נשבה, כי היכי דלא ניבדרו ענני כבוד שהיו מקיפין ולא היתה חמה יכולה ליכנס. רש"י). ומצינו באחרונים כמה ביאורים למה הוצרכו לשני הטעמים להימנעותם מקיום מצות מילה בעת לכתם במדבר.

ה'פנים יפות' (פר' ויחי בפסוק "יהי דן נחש עלי דרך") וה'בית הלוי' (פר' בשלח בפסוק "ויבא עמלק") כתבו, כי הטעם ד'חולשא דאורחא' לא היה שייך כי אם בשבט דן, שדגלם היה בצפון, הדגל האחרון, והיו בהם פליטי הענן (עי' תנחומא תצא י; פסיק"ר פר' יב), והיו הולכים במדבר ברגליהם, ולכן היו עייפים מטורח הדרך, ועליהם נאמר (דברים כה, יח) "ואתה עיף ויגע", ואילו שאר השבטים היו בתוך ענני הכבוד, לא היה להם חולשא דאורחא, וכדכתיב (שם ח, ד): "ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה"(1), ואצלם לא היתה נסיעתם במדבר מעכבת מלמול במדבר, לכן הביאה הגמ' טעם נוסף, "משום דלא נשיב להו רוח צפונית", וטעם זה היה שייך לכל ישראל.

דבר מחודש כתב בזה ה'חתם סופר' (שו"ת חו"מ השמטות סי' קצא), לאחר שדן בתחלת דבריו אודות הקושיא בענין מילת בני ישראל במצרים בליל פסח (עי' רש"י שמות יב, ה), האיך יצאו למחרת בדרך, הלא סכנה היא לצאת לדרך תוך ג' ימים מן המילה (ראה 'הדר זקנים' ופי' ריב"א עה"ת שם), וכתב, כי מאחר שנצטוו מפי ה' למול את עצמם בכדי שיאכלו הפסח, כי אמר להם משה רבינו (שמות יב, מח) "כל ערל לא יאכל בו", ובני ישראל בטחו בה' ועשו פסח ומלו עצמם ויצאו ונצולו, וכדאי היתה אמונה זו של דם פסח ודם מילה שיגאלו, אך מאת ה' היתה זו הוראת שעה, הוא ציוה שימולו ויסעו וישלח דברו וירפאם. ושונה הוא בהיותם במדבר, מאחר שלא נצטוו במפורש לקיים מצות מילה במדבר, לא היה אפשר למול בשום אופן כל ימי היותם במדבר, שהרי לא היו יודעים מתי יסעו ומתי יחנו, ואיך היו יכולים להכניס את בניהם בספק סכנה.

עוד כתב החת"ס לתרץ, דהנה החמה הזורחת כאור נוגה ע"י רוח צפונית יש בה כח מרפא בכנפיה, ומשו"ה סכנה למול ביום המעונן, כמבואר בסוגייתנו (ומה שלא מקפידים היום בזה, הא אמרו בגמרא: "והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה'"), על כן "ביום יציאתם ממצרים, שכלל בני ישראל היו נימולים, והיו אז פצועי חבורות המילה, הוסיף הקב"ה כח רפואיי יותר בהשמש צדקה ההיא לרפאות מחלותם, ולא יזיק להם טורח הדרך".

וממשיך וכותב: "ונס הזה נוסד קצת על טבע החמה, שלעולם מרפא היא בטבעה, והוסיף הקב"ה כח רפואיי, כדרך רוב הניסים שנוסדו קצת על התחלת הטבע, והיה אותו הכח הניסיי בשמש צדקה כל ימי היותם במדבר, ואך בהיותם מוקפים ענני הכבוד ולא היה אפשר לחמה לכנס בין דבקי העננים, מ"מ כל מי שהיה לו בן למול נעשה נס שני, שלו לצרכו לבד נכנס החמה על ידי רוח צפוני קצת בין בתרי העננים לרפאות מכתו(2) (ע"ע שו"ת חת"ס או"ח סי' רח).

אמנם, כל זה לא היה אלא קודם שחטאו בנ"י במדבר, כי אחרי שחטאו והיו נזופים, שלא נשבה להם רוח צפונית, כמבואר בסוגייתנו, דשוב לא נעשה להם נס זה, ולא נכנסה החמה ע"י הרוח הצפונית קצת בין בתרי העננים, ולא נתרפאו פצעי המילה, ושוב לא היו יכולים למול, כי היתה סכנה להם לעשות כן מחמת טורח הדרך (עי' רד"ק שם).

לפי האמור יבואר לנכון, למה הוצרכו בגמ' לשתי סיבות מדוע לא קיימו בנ"י מצות מילה במדבר, כי שתיהן תלויות זו בזו, דלולא הטעם 'משום דלא נשיב להו רוח צפונית', לא היו חוששים 'משום חולשא דאורחא', כי היו זוכים להתרפאות מהר ע"י כח נסיי של השמש, ועתה שלא נשבה להם רוח צפונית, אכן חששו משום חולשא דאורחא.

עפ"י האמור מבאר החת"ס (שם ובאו"ח שם) מה שמצינו בשבט לוי, שמלו את עצמם גם בהיותם במדבר, כמבואר במדרש (ילקו"שי רמז תשיט), ולכאורה איך הכניסו את עצמם לסכנה, הלא היה חשש של טורח הדרך וגם לא נשבה רוח צפונית. והתירוץ הוא, ששבט לוי מאחר שלא חטאו לא היו נזופים, ולהם נעשה הנס במשך כל הארבעים שנה שנכנסה החמה על ידי רוח הצפונית בין בתרי העננים, ונתרפאו מיד אחרי מילתם בכח הניסיי של השמש, ולכן לא היה בהם שום חשש סכנה.
 

(1) הדברים מובנים היטב לפי דברי ה'שפתי כהן' עה"פ (שמות יג, כא): "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה", וכתב הש"ך: "'לנחתם' כתיב, לנחת להם הדרך, שתהא נחה להם... כי הם לא היו הולכים, כי היו נתונים בתוך ענני כבוד..., כי ששה עננים היו, ארבעה מארבע רוחות ואחד מלמעלה ואחד למטה כאדם שהוא נתון בספינה... 'ללכת יומם ולילה', לא שהיו הולכים ביום ובלילה - זה אי אפשר, כי נבראת הלילה כדי שינוח האדם מעמלו של יום, ואם היה הכל יום א"א להתקיים בני אדם בזה העולם אלא בעוה"ב שאין להם גוף הוא יום בלא לילה, אבל בזה העולם שהם מלובשים בגוף הלילה הוא להם למנוחה, אם כן איך אמר 'ללכת יומם ולילה', אלא אמר 'ללכת', לא שילכו ממש אלא ללכת, שהיו מוליכים אותם כמו אדם שיושב בספינה ומוליכתו ביום ובלילה" (עי' 'שם משמואל' תרע"ב פר' במדבר ד"ה בש"ס; 'שפתי צדיק' פר' יתרו אות מט).
(2) וכתב עוד שם: "ואל תתמה שבשביל יחיד אחד זרחה חמה על אהל אחד, שכן אמרו חכמינו ז"ל (תענית ט, ב) בגשמים, בשביל איש צדיק אחד ועשב אחד יורד גשמים".