מה עושים עם חוסר ידיעה / רפי זברגר

יבמות עב ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

הגמרא דנה האם ''משוך'' (אדם שנימול אך לאחר מכן "נמשכה עורלתו", וכסתה את העטרה, בין אם נעשה בכוונה תחילה או נמשך מאליו) נידון כערל או לא:
אמר רב הונא: דבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו, מפני שנראה כערל.
רב הונא פוסק שמדין דאורייתא משוך אינו נידון כערל ולכן יכול לאכול תרומה, אך חכמים גזרו שלא יאכל, מפני שהוא נראה כערל. לאחר מספר קושיות על דעת רב הונא מנסה הגמרא לתלות את דעתו בדעת תנאים.
 

הנושא

לימא כתנאי: משוך, (ונולד כשהוא מהול,) וגר שנתגייר כשהוא מהול, וקטן שעבר זמנו, ושאר כל הנימולים, לאיתויי מי שיש לו שתי ערלות - אינן נימולין אלא ביום; רבי אלעזר בר שמעון אומר: בזמנו - אין נימולין אלא ביום, שלא בזמנו - נימולין ביום ובלילה;
מחלוקת תנא קמא ורבי אלעזר בן שמעון לגבי מספר מקרים, ובין היתר גם משוך, כשמלים שלא בזמנם. תנא קמא סובר שבכל מקרה חייבים למול אותם רק ביום, כמו בעיקר המצווה (שיש למול רק ביום), ורבי אלעזר בן שמעון סובר שאם מלים שלא בזמנם, ניתן למול גם בלילה. המקרים הנוספים המוזכרים בברייתא בנוסף למשוך הם:
• גר שהיה מהול בעת הגירות, וצריך רק להטיף לו דם ברית.
• קטן שלא מלו אותו ביום השמיני (או בגלל שנולד בין השמשות, או שהיה חולה) ומלים אותו לאחר מכן.
• אדם שיש לו שתי ערלות, ומלו ערלה אחת והדיון לגבי מילת הערלה השניה.
מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: משוך - דאורייתא, ומר סבר משוך - דרבנן!
מנסה הגמרא לתלות את מחלוקת התנאים בשאלה האם מילתו של המשוך היא דאורייתא, ואז יש למולו רק ביום (תנא קמא), או שמדאורייתא הוא נידון כמהול, וחכמים גזרו עליו חובת מילה, ואז ניתן למולו גם בלילה (רבי אליעזר).
ותסברא? קטן שעבר זמנו מי איכא למאן דאמר דרבנן?
דוחה הגמרא הסבר זה למחלוקתם, כיוון שבין היתר הוזכרה בברייתא מילת קטן שלא בזמנה, ולא ייתכן לומר כי תנא קמא סובר שמילה זו אינה מדאורייתא. לכן מסבירים באופן שונה את מחלוקתם:
אלא, דכולי עלמא משוך - דרבנן, וקטן שעבר זמנו - דאורייתא, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר: דרשינן וביום, ומר סבר: לא דרשינן וביום.
מסבירה הגמרא כי לא כל המנויים בברייתא יש להם אותה חלות מצווה. משוך - מצוותו מדרבנן, וקטן שעבר זמנו - מצוותו מן התורה. ומחלוקתם תלויה בהסבר האות וו במילה וּבַיּוֹם ( וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (ויקרא י''ב, ג')).
תנא קמא דרש מהאות הזאת כי יש למול ביום, בין בזמנו ובין שלא בזמנו. ורבי אלעזר בן שמעון לא דרש דרשה זו.
אומרת הגמרא, כי דעת תנא קמא דומה לדרשת רבי יוחנן בדין ''נותר'' (שארית בשר קרבן שלא נאכל "בזמנו").
כי הא דיתיב רבי יוחנן וקדריש: נותר בזמנו - אינו נשרף אלא ביום, שלא בזמנו - נשרף בין ביום בין בלילה,
לכל סוג קרבן מוגדר זמן אכילה. למשל, שלמים נאכלים ליום, לילה ויום. הבשר שנשאר לאחר היום השני, יש לשורפו, אך לא מיד בלילה שלאחר מכן, אלא ביום למחרת. דרש רבי יוחנן כי בשר שלא נשרף ביום למחרת, ניתן לשורפו בין ביום ובין בלילה.
ואיתיביה רבי אלעזר לרבי יוחנן: אין לי אלא נימול לשמיני שאין נימול אלא ביום, מנין לרבות לתשעה, לעשרה, לאחד עשר, לשנים עשר (מנין)? תלמוד לומר: וּבַיּוֹם , ואפילו למאן דלא דריש וא"ו, וא"ו וה"י דריש;
רבי אלעזר בן פדת, שהיה תלמידו של רבי יוחנן שמע את דרשת רבו והקשה על כך מברייתא אחרת לגבי דין מילה.
הברייתא דורשת מן המילה וּבַיּוֹם בפסוק לעיל, כי אפילו אם מלים שלא בזמן (מילה ביום התשיעי, עשירי, אחד עשר או שנים עשר, בעקבות ספק לידה בין השמשות) יש למול רק ביום ולא בלילה.
רבי אלעזר בן פדת מוסיף על הברייתא ואומר, כי גם רבי אלעזר בן שמעון אשר חלק על תנא קמא בדין מילה ולא דרש את המילה וּבַיּוֹם, לגבי נותר יסכים לדעת הברייתא, שבכל מקרה יש לשרוף נותר רק ביום. וזאת כיוון שבפסוק על נותר ישנן שתי אותיות לדרשה: וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף (ויקרא ז', י''ז).
אישתיק. בתר דנפק, אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה,
רבי יוחנן שמע את לימודו של תלמידו, רבי אלעזר בן רבי פדת ושתק ולא ענה. לאחר שהלך רבי אלעזר פנה רבי יוחנן לריש לקיש, תלמידו וחברו, והביע התפעלות גדולה מדרשת רבי אלעזר בן פדת, שהייתה נראית לו כאילו דרש מעצמו, אבל הייתה ''ברמה'' כמו של דרשות משה ששמע מפי הגבורה ממש.
אמר ליה ריש לקיש: דידיה היא? מתניתא היא. היכא תנא ליה? בתורת כהנים.
ריש לקיש אמר לרבי יוחנן כי רבי אלעזר בן פדת לא דרש מעצמו, אלא זאת דרשה מן מדרש ''תורת כוהנים'' על ויקרא.
נפק תנייה בתלתא יומי, וסברה בתלתא ירחי.
לאחר ששמע זאת רבי יוחנן, הלך וגרס את כל המדרש בשלושה ימים. ולאחר מכן למדה בעיון עוד שלושה חודשים.

מהו המסר

כמה גדולה הייתה לרבי יוחנן. בתחילה התפעל מתלמידו רבי אלעזר ומאופן דרשתו. לאחר ששמע כי הדברים הללו לא למד התלמיד מעצמו, הלך ולמד רבי יוחנן את כל מדרש תורת כוהנים. בתחילה גרס בעל פה, ולאחר מכן העמיק מאוד בסברות המדרשים הללו. לא התבייש להודות בטעות, ואף יותר מכך, הפנים את חוסר ידיעתו, הלך וישב ולמד בעצמו את כל מה שלא ידע עד כה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''לתגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]