בכי מעצבן אך מועיל / רפי זברגר

יבמות עא ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

בהמשך לדיוני הגמרא לענין אסור אכילה והנאה מתרומה על ידי ערל, נשאלה השאלה הבאה בבית המדרש:
בעי רב חמא בר עוקבא: קטן ערל, מהו לסוכו בשמן של תרומה? ערלות שלא בזמנה מעכבא, או לא מעכבא?
 ערל אסור אף ליהנות מתרומה, כולל סיכה בשמן של תרומה. שואל רב חמא לגבי שמונת הימים לאחר לידת הבן, לפני שמותר למולו, האם הוא כבר מוגדר כערל ולכן גם בימים אלו יש איסור לסוך אותו בשמן של תרומה, או שמא ''ערלות שלא בזמנה'' לא מעכבת ואין לגביו איסור ליהנות מתרומה. כדי לענות על שאלה זו מביא רבי זירא ברייתא,
אמר רבי זירא, תא שמע: אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשיה, ועבדיו בשעת אכילה, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה? תלמוד לומר: וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ (שמות י''ב, מ''ד) אז אז לגזירה שוה.
נקדים מספר הקדמות ללימוד הברייתא:
• דין מילת בנו של אדם המעכבת אותו מאכילת קרבן פסח, נלמד מהפסוק בפרשת בא: וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות י''ב, מ''ח)
• גם מילת עבדו מעכבתו מלאכול הפסח. דין זה נכתב ארבעה פסוקים לפני כן (שם מ''ד): וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:
הפסוק של מילת הבן עוסקת בעשיה הקרבן (שחיטתו והקרבתו) - וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ , לעומת הפסוק המלמד על דין עבד מדבר על אכילת הקרבן - אָז יֹאכַל בּוֹ. הברייתא לומדת מגזירה שווה (בשני הפסוקים כתובה המילה ''אז'') כי ''עושים הצרחה'' ומילת הבן מעכבת גם בזמן האכילה, ומילת עבדיו מעכבת גם בזמן העשייה.
ממסקנה זו של הברייתא מוכיח רבי זירא את תשובתו לשאלת רב חמא בר עוקבא:
בשלמא עבדיו משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה, כגון דזבנינהו ביני ביני, אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה היכי משכחת לה?
אם הסקנו בברייתא כי גם אכילה לבד מעכבת, משמע שישנה מציאות שהבן או העבד "קיימים" בזמן אכילה ולא היו ''קיימים'' בזמן השחיטה. מנסה רבי זירא להבין מהי אותה מציאות בשני הדינים הללו:
בעבד ניתן לומר כי מדובר כשקנה את העבד בין שחיטת הקרבן לאכילתו, ובמקביל לגבי בן צריך להגיע למסקנה הבאה:
לאו דאתילוד בין עשיה לאכילה, שמא מינה: ערלות שלא בזמנה הויא ערלות.
הבן כנראה נולד בין השחיטה לאכילה, אם כן, זהו בדיוק המצב העונה לשאלת רמי בר חמא: ילד טרום שמונה ימים, שעדיין לא מלים אותו, ובכל אופן הוא מעכב מאכילת קרבן פסח. מכאן נסיק גם לנידון שלנו בתרומה, כי ''ערלות שלא בזמנה'' נחשבת ערלות, ולכן כנראה אסור לסוך אותו בשמן של תרומה.
הגמרא דוחה ראיה זו של רבי זירא בחמישה אופנים, כאשר כל אחת מהן ''מציירת'' מציאות המאפשרת שיהיה בן ראוי לקרבן פסח בזמן אכילת קרבן פסח, אך לא היה ראוי בזמן הקרבתו. במאמר זה נתמקד באופן החמישי. 
 

הנושא

רב שרביא אמר: כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור.
רב שרביא מעמיד את המציאות של בן "ראוי" בזמן אכילה ולא "ראוי" בזמן הקרבה, כשהוציא העובר את ראשו מצוואר הרחם של אמו שמונה ימים לפני פסח, ובכך מוגדר כבר כילוד, ומרגע זה מתחילים ספירת שמונה ימים על למילה. אך בפועל, גופו לא יצא מהרחם ונשאר שם עד לזמן שבין הקרבת הפסח לאכילתו. מציאות משונה זו, מייצרת מצב שבזמן הקרבת הפסח עדיין לא היה ראוי למילה, אך לקראת האכילה ניתן כבר למול אותו (ומכאן אין להוכיח כי ''ערלות שלא בזמנה'' נחשבת ערלות).
ומי חיי? והתניא: כיון שיצא לאויר העולם, נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן, אין יכול לחיות אפילו שעה אחת!
נקדים מספר הקדמות להבנת קושיית הגמרא על רב שרביא:
• עובר בזמן היותו ברחם אמו ניזון על ידי הטבור המחובר לשלייה (מכונה ''פתוח''), ודרכו הוא מקבל את מזונותיו. בכל אותם חודשים, פיו ואפו סתומים (מכונה ''סתום'') כיוון שכל צרכיו מתקבלים דרך הטבור.
• בעת יציאת העובר מרחם אמו נפתחים הפה והאף (''הסתום'') ונסתם צינור הטבור (''הפתוח''). כל זאת כדי להפסיק את העברת המזונות והנשימה בדרך הטבור, והתחלת ''התפקוד הרגיל'' של כל בן אדם לאחר לידתו.
לאור הקדמות אלו לא ברורה המציאות שרב שרביא מתאר. שהרי ברגע שהוציא העובר את ראשו מצוואר הרחם, כבר ''נפתח הסתום ונסתם הפתוח'' ואיברי הנשימה מתחילים לעבוד. אם כן מקשה הגמרא, כיצד יחזיק מעמד יילוד זה בשמונה ימים בתוך הרחם של אמו, שהטבור נסתם ואברי הנשימה פתוחים, והוא בעצם לא ניזון משום מקום (עדיין לא יונק, אך הטבור הפסיק להזין) ?
הכא במאי עסקינן - כגון דזנתיה אישתא.
עונה הגמרא כי אדם שיש לו חום גוף גבוה יכול להחזיק מעמד אף בלא אוכל לתקופה מסוימת. וזאת המציאות של העובר בשמונה ימים אלו.
אישתא דמאן? אילימא אישתא דידיה, אי הכי, כל שבעה בעי!
מנסה הגמרא להבין מי הוא ''בעל החום''. אם נאמר כי יש חום ליילוד, משמע שהוא ''חולה'', ואז אסור למולו מיד עם החלמתו, אלא יש לחכות עוד שבעה ימים נוספים (אין למול תינוק מיד לאחר החלמה ממחלה).
אלא דזנתיה אישתא דאימיה.
אלא אומרת הגמרא, כי החום היה של האמא, וחום זה משפיע גם על היילוד, ונותן לו אנרגיות נזקקות בימים אלו.
ואיבעית אימא: הני מילי היכא דלא מעוי, אבל היכא דמעוי מחייא חיי.
אוקימתא שנייה של הגמרא, שאמנם מדובר בחום של הילד, אך לא בחום של מחלה, אלא חום הנוצר מתוך בכיו של התינוק. בכי מייצר חום, ובעזרת החום הוא יכול להתקיים מספר ימים אף ללא מקור תזונה.
 

מהו המסר

בתשובות הגמרא למדנו שני עקרונות מעניינים:
• חום האמא מייצר גם לתינוקה אנרגיות. דבר ידוע שהמצב של האמא משפיע רבות על התפתחות תינוקה.
• התופעה היותר מעניינת מלמדת אותנו על בכיו של תינוק. הדבר הידוע והרגיל שבכי של תינוק מעיד על צרכיו לתזונה, והאמא מיד מבינה זאת ומאכילה אותו. אך למדנו גם כי בכי בעצמו מזין את התינוק, אמנם בדרך עקיפה
שהיא מייצרת חום והחום "מזין" ונותן לו אנרגיות למספר ימים לא מבוטל.
אם כן, מצאנו כי בכי הנראה לכאורה דבר מעצבן ולא מביא תועלת, גורם בסופו של דבר לתועלות רבות ומגוונות.
נלמד מכאן, כי גם דברים הנראים לכאורה ''מעצבנים'' ומוציאים מן הדעת, במקרים רבים יש להם תועלת רבה. רק אם ''נפקח את העינים'' נבין את משמעותם. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''לתגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]