פרספקטיבה רחבה / רפי זברגר

יבמות ע ע''א
 

הקדמה 

המשנה הפותחת את הפרק השמיני ממשיכה לעסוק בדיני אכילת תרומות לכוהנים ומשפחתם וגני ביתם.  
 

הנושא

הערל וכל הטמאים - לא יאכלו בתרומה, נשיהן ועבדיהן - יאכלו בתרומה.
כהן ערל שלא נימול וכהן טמא אינם רשאים לאכול תרומה. כהן טמא נכתב במפורש בתורה, בפרשת אמר (ויקרא כ''ב ד'-ח') אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע.. לגבי ערל נלמד בגמרא מחלוקת תנאים מהו מקור הדין האוסר באכילת תרומה.
דין ערל וטמא לא מפקיע מהם את הכהונה (רק פוסלם מלאכול בתרומה) לכן הנשים והעבדים של ערל וטמא מותרים באכילת תרומה כמו כל בן בית של כהן.
ועתה לומדת המשנה דין הפוך, שהכהן מותר באכילה והנשים לא.
פצוע דכא וכרות שפכה - הן ועבדיהן יאכלו, ונשיהן לא יאכלו,
פסולים אלו של פצוע דכא וכרות שפכה אסורים בחיתון לכל הנשים (איסור קהל), אך איסור זה אינו מפקיע מהם דין כהונה (אם הם כוהנים). לכן הם עצמם יכולים לאכול בתרומה וגם העבד שלהם מדין קנין בית של הכהן. אך הנשים אסורות כיוון שנבעלו לפסול להן (פצוע דכא וכרות שופכה אסורים לכולן) וכל אשה שנבעלה לפסול לה, פוסלת אותה מאכילת תרומה (יש מפרשים המגדירים אותה כחללה או זונה האסורים באכילת תרומה).
ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה - הרי אלו יאכלו.
איסור אכילת תרומה חל רק לאחר ביאת האשה עם הפסול עליה. לכן, אם אשה הייתה נשואה לכהן בריא, ולאחר מכן נפצע ונעשה פצוע דכא או כרות שופכה, ומאותו רגע האשה לא נבעלה לבעלה, הרי היא עדיין מותרת באכילת תרומה.
 מגדירה המשנה את שני האיסורים הללו:
ואי זהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו אחת מהן;
הגדרת פצוע דכא שלפחות ביצה אחת נפצעה, פציעה שגורמת לחוסר יכולת הולדה (כפי שמשמע מהגמרא בדף ע''ה), ולא מצב שהיה כבר מלידה.
וכרות שפכה? כל שנכרת הגיד, ואם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה - כשר.
כרות שופכה הוא מצב שהגיד עצמו חתוך וגם במקרה זה יכולת ההולדה פוקעת. מציינת המשנה כי הכריתה צריכה להיות דווקא בגיד עצמו ולא בעטרה (חלק העליון המעובה יותר), ואם נשארת העטרה מחוברת מעט, אפילו רק כחוט שערה, אין הוא מוגדר כרות שופכה.
 

מהו המסר

ננסה להיכנס מעט לפסיכולוגיה של כהן ערל או טמא. הוא נאסר באכילה, אך אנשים הנמצאים אתו בבית, אשתו ועבדיו ''אוכלים תרומה חופשי''. לגבי טומאה, הכהן ''מרגיע את עצמו'' ואומר כי זהו מצב זמני, ולאחר הטהרה יחזור ויאכל תרומה. אך לגבי ערל, שמתו אחיו מחמת מילה ולכן הוא לא נימול, הרי שזהו מצב קבוע ולא משתנה. כל חיו יראה את בני ביתו אוכלים, ואף יכול לתת להם לאכול, אך הוא מנוע מאכילת תרומה.
מצד אחד הוא כנראה שמח בכך שבני ביתו אוכלים, אך מצד שני קשה לו שהוא לא יכול להצטרף עמם. תחושות אלו מתלוות להרגשה הכללית של אותו ערל, שהוא בעצם ''אכל אותה'' ומנוע גם מדברים אחרים, כמו למשל אסור אכילת קרבן פסח וכדו'.
''הנחמה'' שיכולה להרגיע את תחושותיו העצובות, אם יבחן את המצב במבט כולל יותר, ויאמר לעצמו כי הוא חי, נושם, פועל ועושה, ואילו אחיו ל''ע נפטרו ומתו מחמת המילה.
הסתכלות רחבה כזאת, שלא מביטה אך ורק על המצב הרגעי שהוא מנוע מאכילה כזאת או אחרת, אלא צופה ומביט בפרספקטיבה רחבה ורואה שלמרות כל הקשיים, הוא זכה בחיים וזכה ליהנות ממשפחה (ואף עבדים), זכה לעשות דברים אחרים שאחיו לא זכו, מבט כזה מרגיע ואף יכול להביא לשמחה גדולה.
זה נכון במצבים רבים בחיים. שהרי לכל אדם יש רגעים בהם נראה לו ''הכול לא טוב''. לא הולך לו, נופל ומועד בכל מיני מצבים, דבר הגורם לדכדוך ועצבות. אם אדם זה ירים את מבטו ויבחן את חיו במבט כולל ורחב, הרי יראה שזכה לדברים רבים שאחרים לא חלמו עליהם כלל, מבט המחזיר את התחושות הטובות ומחזיר לאדם חיות ושמחה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''לתגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]