עובר במעי זרה זר הוא / יבמות סז ע"א
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במשנה (סז ע"א) נאמר:
בת ישראל שניסת לכהן ומת, והניחה מעוברת - לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר, שהעובר פוסל ואינו מאכיל, דברי ר' יוסי.
המשנה דנה במקרה שבו הכהן מת והניח אחריו אישה מעוברת. במקרה כזה, העבדים שהיו לכהן עוברים לבעלותו של העובר שבמעי האישה. מכיוון שהעובר הולך אחר האב, מסתבר היה לומר שיהיה לו דין של כהן ועבדיו יוכלו לאכול בתרומה. למרות זאת, רבי יוסי אומר שאין עבדיו יכולים לאכול, ובגמרא (שם) נחלקו בהבנת טעמו:
איבעיא להו: טעמא דרבי יוסי, משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא, או דלמא ילוד מאכיל, שאינו ילוד אינו מאכיל? למאי נפקא מינה? לעובר במעי כהנת, מאי? אמר רבה: היינו טעמא דרבי יוסי, דקסבר: עובר במעי זרה - זר הוא; רב יוסף אמר: ילוד מאכיל, שאין ילוד אינו מאכיל.
לדעת רב יוסף יש תנאי בדיני אכילת תרומה הקובע שהבעלים על התרומה צריך להיות "ילוד", ובעקבותיו העובר אינו מאכיל. לדעת רבה, לעומת זאת, קיימת כאן בעיה עקרונית יותר, ומכיוון שהעובר נמצא במעי זרה הוא נחשב כזר. בהמשך מקשה הגמרא על סברת רב יוסף, ומשמע שהמסקנה היא כדעת רבה. דברים אלו עומדים בניגוד לכאורה לדברי הרוקח (אבלות סי' שטו) המובאים בש"ך (יו"ד שעא סק"א):
אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא דשמא נפל הוא או שמא נקבה היא.
מדברי הרוקח עולה שבאופן עקרוני יש איסור לטמא עובר כהן שנמצא במעי אמו (בין בת כהן ובין בת ישראל), ודווקא משום שאין אנו יודעים את מינו הדבר מותר משום ספק ספיקא. לדיוק זה יש השלכה חשובה לימינו, כאשר אפשר לדעת את מין העובר, ואכן הפוסקים האריכו בכך, אך לכאורה מסוגייתנו עולה שאין כלל איסור טומאה לכהן במעי אמו, שהרי הוא נחשב כזר, וכך הקשה המנחת חינוך (רסג(:
צריך עיון כיון דירך אמו הוא לא שייך כלל כהונה אף דנטמא... ועיין ביבמות דמבואר שם דר"י סובר דעובר במעי זרה זר הוא!
תירוץ אחד הביא הקובץ שיעורים (ב, מא):
דכיון שאם יטמא בהיותו עובר ישאר בטומאתו גם לאחר שיולד ויהיה כהן ואסור לגרום שיהיה כהן טמא גם לאחר זמן.
לפי תירוץ זה האיסור איננו בעצם הכניסה לאהל המת אלא רק בטומאה שעשויה להיגרם לעובר ותישאר אף לאחר הלידה. (אמנם בכך יש כדי להגביל את האיסור למצב שבו העובר עדיין לא נטמא, וכן להתנותו בכך שעובר במעי אמו נטמא באהל המת ואיננו נחשב כ"טהרה בלועה" שאינה מקבלת טומאה.(
תירוץ אחר הובא בשם הגרי"ז (בחידושי הגר"ח והגרי"ז בסוגייתנו):
ואמר הגרי"ז דאין הביאור דהעובר במעי זרה אינו כהן, אלא דבעודו עובר יש עליו דינים דפוסלים מטעם זרות, כגון לגבי תרומה, וכמו שמצינו בבת כהן הנשואה לישראל שאסורה לאכול בתרומה מטעם זרות מקרא דכי תהיה לאיש זר, ואף דלענין שאר מתנות כהונה כגון ראשית הגז חשיבא כהנת ונותנים לה, וע"כ מבואר דלא פקע מינה שם כהנת אלא דאיכא עליה דין פסלות דזרות לדין תרומה, והכי נמי יש לומר דהאי עובר שפיר חשיב כהן, ורק לענין תרומה נתחדש דזר הוא, ולכך שפיר היה אסור לטמאותו אף במעי אמו.
לדעת הגרי"ז הכהן נחשב ככהן כבר במעי אמו, ומשום כך אסור לטמא אותו. אמנם השהות במעי זרה פוסלת אותו מאכילה בטומאה, אך אין זה מפקיע את עיקר "שם כהונה" שחל עליו.
אמנם לולא דברי האחרונים הנ"ל נראה היה לי ליישב באופן אחר. סוגייתנו דנה בפירוש במצב שבו הכהן מת, ואשתו חוזרת לבית אביה ואינה אוכלת בתרומה. לעומת זאת, הרוקח דן באשת כהן שנשואה לו כעת. ממילא יש מקום להבין שדווקא בת ישראל שמת בעלה הכהן נחשבת כזרה שהופכת את העובר שבמעיה לזר, ואילו כאשר היא עדיין נשואה לכהן היא נחשבת ככהנת ובנה כהן. חילוק זה מבוסס על ההנחה שבת ישראל שנישאת לכהן קיבלה מעמד אישי של כהנת, ובכך דנו בעיון שבדף הקודם.
