מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

פתיון לתפיסת גנב

הרב צבי שפיץ

יבמות סט ע"ב

שאלה:

מנהל מוסד תורני מעוניין באדם אמין שומר תו"מ שישמש כעוזרו לצורך מטלות שונות בתחום הכספים. ולכן הוא מעוניין לבדוק את המתראיינים ע"י שבזמן שהמתראיין יבוא למשרדו לראיון, המנהל יצא מהחדר בתואנה מסוימת לחמש דקות, וישאיר את מגירתו פתוחה כשבתוכה שטרות כסף רבים, וכשיחזור לחדרו יבדוק האם המרואיין לקח מהכסף.

ושאלתו היא, האם מותר לו לעשות כך או שיעבור על איסור לפני עיוור לא תתן מכשול?

תשובה:

בנידון השאלה – אין לעשות את ניסיון זה, אפילו אם לפני שינסה את המרואיין בעל המוסד יפקיר את הכסף שנמצא שם בפני ידידיו.
אולם אם ממילא יש בחדרו או במגירתו כסף או רכוש אחר – רשאי המנהל לכתחילה לעזוב את חדרו למספר דקות כדי לנסותו, ואינו צריך לנעול את המגירה או להפקיר את כספו לפני כן. וכמו כן, אם ישנן מצלמות נסתרות בחדרו – אינו צריך לכבותן לפני הראיון.

מקורות:

שאלה דומה נשאל בשו"ת תורה לשמה (סי' תז) המיוחס לבן איש חי זצ"ל, והביא שם בתשובתו מספר ראיות לאיסור. ואחת מראיותיו הינה, מהגמ' ביבמות (סט:) לגבי כהן נשוי שלא נולדו לו ילדים, וחשש שימות ואשתו תזדקק להתייבם לאחיו. ולכן נתן לה גט ואמר לה: הרי זה גיטך, אלא שהגירושין יחולו בפועל שעה קודם פטירתי. נמצא ששעה לפני מותו - אשתו כבר התגרשה ממנו, ותהיה פטורה מלהתייבם כי איננה אלמנה.

וכתוב שם בגמ', שנאסר על אשה זו לאכול בתרומה מיד כשנתן לה את הגט, למרות היותה עדיין אשת כהן, מאחר וחוששים מעתה שמא ימות בעלה בשעה הקרובה, ונמצא שאכלה תרומה בהיותה כבר גרושה. וזאת אע"פ שבזמן שאכלה את התרומה יש לבעלה חזקה של אדם חי. ומוכיח מכאן בשו"ת תורה לשמה, שיש לחשוש תמיד שמא מחמת מעשיו יגרום שיעשה אדם אחר איסור. ולכן גם בנידון השאלה דנן, מכיון שיש לחשוש שמא המרואיין לא יעמוד בניסיון ויקח בגניבה את הכסף, נמצא שמניח הפיתיון הכשילו באיסור וע"ש.

החילוק שבין הנידון בגמ' ביבמות, לאיסור לפני עיוור

ולא זכיתי להבין את דבריו. שהרי במקרה של הכהן, בנתינת הגט הוא אינו עושה שום מעשה המכשיל את אשתו באיסור, שהרי בנתינת הגט מצד עצמה – אין איסור. וכמו כן בגמ' מדובר גם כאשר הבעל לא נותן לה בידיו לאכול את התרומה, אלא אפילו כשאינו בבית והאשה לוקחת מעצמה את התרומה לאכול, שגם במקרה זה אסור לה לאכול את התרומה. כך שסיבת איסור האכילה אינו קשור כלל לבעל. אלא שבגלל קדושת התרומה, אסרו עליה חז"ל לאכול תרומה כדי שלא ייווצר אפילו חשש רחוק שאדם זר יאכל תרומה. אבל בנידון דומה שאינו קשור לאכילת תרומה או קדשים, ודאי שלא נחשוש שמא אדם חי שיש לו חזקת חיים ימות לפתע. והרי לא אסרו על כהן להיכנס לבית או לבהכנ"ס וכדו' שמא לפתע ימות שם אדם, וע"י כך יטמא הכהן.

ולכן אין הנידון הנ"ל דומה כלל לאיסור לפני עיוור בו נותן האדם בפועל לנזיר כוס יין לשתות, ונמצא שע"י מעשהו הוא גורם כעת מכשול לנזיר שמעוניין עכשיו בשתיית היין או שקרוב לודאי שישתה את היין כשיהיה כוס היין בידו.

המקור לאסור את הנסיון בנידון השאלה

אמנם לדינא – לענ"ד צודק בעל השו"ת תורה לשמה, ואכן ישנו חשש בנידון השאלה דנן לאיסור של לפני עיוור. והראיה לכך היא מהגמ' בקידושין (לב.) שרב הונא רצה לנסות את בנו רבה האם הוא כעסן, וכיצד הוא מתנהג בשעת כעסו, לפיכך קרע בפניו בגדים בזמן שהבן כעס, כדי לבחון האם בנו יגער באביו או שיבליג. ומקשה שם הגמ', ואולי הבן יכעס על אביו ויכשל בכיבוד אב, וממילא יעבור רב הונא על איסור "לפני עיור לא תתן מכשול"? ותירצה הגמ', שלפני עשיית הניסיון רב הונא מחל על כבודו.

והקשו שם התוס' (בד"ה ומחיל) והריטב"א, למרות שרב הונא מחל על כבודו, אבל הבן לא ידע מכך, א"כ אביו מכשילו באיסור המבואר בקידושין (פא:) לגבי מי שהתכוון לאכול בשר חזיר והתברר לו שאכל בשר שהיה כשר, שמדין תורה צריך החוטא לעשות תשובה, ולבקש מה' מחילה על מעשהו, וא"כ רב הונא הכשילו באיסור זה? ותירצו התוס', שרב הונא הודיע לבנו לפני כן שמוחל על כבודו. ולדעת הריטב"א – לא צריך להודיע על כך לבן, משום שהלאו של לפני עיוור נקרא – "לאו כולל", ולא מחמירים בו כל כך, ומותר היה לרב הונא לעשות את הניסיון כאשר מטרתו היתה לצורך חינוכו של הבן.

נמצאנו למדים מהגמ' בקידושין, שהאיסור לפני עיוור קיים כאשר אדם עושה פעולה מעשית בפני אדם אחר שיכול לחטוא מחמתה כמו: לתת יין לנזיר, לקרוע בגד בכוונה לפני בנו בשעת כעסו של הבן כלומר, אופנים שבגלל מעשהו הוא גורם להכניס את הנזיר או את הבן לניסיון קשה שיכול להיכשל בו. לפיכך במקרים אלו, אפילו כשהניסיון נעשה לצורך חינוך או פעולה חיובית אחרת, צריך המנסה תחילה להפקיר את ממונו או למחול על כבודו כלומר, לעשות דברים שגם אם מי שמנסים אותו יכשל בניסיון – הוא לא יעבור מחמת כך על איסור. כמו כן לדעת התוס', עדיין צריך ליידע אותו מראש שעומדים לנסותו, כדי שלא יכשל באיסור של נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר כשר.

אולם אם אדם מתנהג כראוי וכהרגלו, ולא עושה שום מעשה חיובי שיש בו כדי להכשיל אדם אחר – אין הוא צריך לנקוט באמצעי מניעה מוקדמים, שאנשים אחרים לא יכשלו אם יגנבו ממנו את ממונו וכדומה.

לאור האמור בנידון השאלה, מכיון שהמנהל רוצה לעשות בכוונה מעשה שיכול להכשיל אנשים רבים בגניבה, כשרואים מול עיניהם ממון רב ללא שמירה – אסור לו לעשות כך בגלל איסור של "לפני עיוור לא תתן מכשול". ואפילו אם יפקיר מראש את ממונו, כך שגם אם המרואיין יקח את הכסף – הוא לא יכשל באיסור גניבה, כי לקח ממון הפקר, אולם עדיין יש לחשוש לשיטת התוס' שמכשילו באיסור אחר של – נתכוון לאכול חזיר ואכל בשר כשר. וברור שהמנהל בנידון דנן לא יאמר לו מראש שהוא מנסהו, כי אז ודאי שהוא לא יקח את הכסף, וממילא לא יוכלו לאמת את ישרותו.

אין חיוב להפקיר את הממון שברשותו בכדי שלא יכשלו בו הגנבים

משא"כ כאשר אדם הולך ברחוב ויש בכיסו או בביתו כסף רב או בנידון השאלה אם מונח ממילא כסף או רכוש יקר אחר במגירה או במקום גלוי אחר בחדר או שישנן מצלמות נסתרות בחדר וכו', במקרה זה לא עשה המנהל או כל אדם אחר שיש ברשותו רכוש ממוני, שום מעשה חיובי שיכול להכשיל את הזולת, והרי לא נצטווינו להפקיר את ממונינו כדי שגנבים לא יכשלו בלקיחתם. לכן כשלא עשה שום מעשה יזום שיש בו להכשיל אדם אחר, רשאי המנהל להתנהג באופן טבעי, והגנב במעשיו הפסיד לעצמו.