הכרת הטוב (גם כשיש פחות טוב) / רפי זברגר

יבמות סג ע''א-ע''ב 
 

הקדמה 

בהמשך לנלמד במשנה בדף ס''א לא יבטל אדם מפריה ורביה - אלא אם כן יש לו בנים מביאה הגמרא מימרות רבות בדבר מעלות שיש לאדם אם הוא נשוי ל''אשה טובה'', וכן בחסרונותיו של אדם הנשוי ל''אשה רעה'' שהיא כעסנית או קפדנית יתר על המידה. 
 

הנושא

רב הוה מיפטר מרבי חייא, אמר ליה: רחמנא ליצלך ממידי דקשה ממותא.
בזמן פרידתו של רב מדודו, רבי חייא, אמר לו רבי חייא: הקדוש ברוך הוא יצילך מדבר הקשה ממיתה.
ומי איכא מידי דקשה ממותא?
הגמרא מספרת כי רב תמה על דברי דודו, וכי יכול להיות דבר יותר קשה ממיתה?
נפק דק ואשכח (קהלת ז', כ''ו): וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ:
הלך ''לחפש'' את התשובה לתמיהתו, ומצאה בפסוק בקהלת. שם נאמר כי לפעמים ''אשה רעה'' גרועה אף ממוות...
הגמרא ממשיכה עם סיפור על רב עצמו, שחווה משהו מעין זה.
רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה עבידי לי טלופחי - עבדא ליה חימצי, חימצי - עבדא ליה טלופחי.
אשתו של רב ציערה אותו, בכך שעשתה בדיוק ההיפך מבקשותיו של רב. למשל, הוא ביקש ממנה להכין עדשים והיא הכינה קטניות או להיפך.
כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמר ליה: איעליא לך אמך! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה.
חייא, בנו של רב (נקרא כנראה על שם דודו של רב המוזכר לעיל) ראה את יחסה של אמו לאביו, והבין שהיא עושה כל דבר הפוך. לכן כאשר רב ביקש משהו (כנראה דרך בנו) הוא סיפר לאמו שרב ביקש הפוך, ואז היא הכינה (הפוך על הפוך) בדיוק את מה שביקש רב. רב הבחין בכך ואמר לבנו שאמו ''השתפרה'' ועושה בדיוק את מה שהוא ביקש. חייא סיפר לו שהוא בעצם הפך את הבקשה, לכן התוצאה הייתה כפי שרב ביקש....
אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך טעמא מלפך,
רב ראה במעשי בנו יישום לאמירה הנאמרת בפי הבריות, כי לפעמים יוצאי חלציו של אדם מלמדים אותו דברים שהוא עצמו לא ידע או לא היה מודע להם. בכך ביטא את תחושותיו ביחס למעשי בנו. אבל הוא מיד המשיך ואמר:
את לא תעביד הכי, שנאמר (ירמיהו ט', ד'): וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ:
אתה בני אל תנהג באותו אופן , ואל תספר לאמא כי אני ביקשתי א' למרות שבעצם בקשתי ב'.
אנו יודעים כי מותר לשקר לצורך השלום, דבר שבוודאי שייך במקרה זה, אך רב האבא, ביקש ללמד את בנו להתרגל לדבר אמת. כלשונו של הנביא ירמיהו ''ללמד את בני אדם לדבר אמת, ולא להרגיל את הלשון לדבר שקר''.
הגמרא מביאה סיפור נוסף באותו נושא:
רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה.
אשתו של רבי חייא (כנראה דודו של רב ולא בנו) ציערה אותו. למרות זאת, מספרת הגמרא, כי כאשר מצא רבי חייא דבר מה שאשתו אוהבת, היה קונה לה אותו, עוטף את המתנה בסודר שלו ומביא לה. בכך רצה להראות לה חיבתו כלפיה..
אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר!
שאל אותו רב אחיינו: מדוע נהגת כך, והרי היא ציערה אותך כל כך (כנראה שהדבר היה מורגש וידוע).
אמר ליה: דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא .
ענה לו רבי חייא, כי אשתו מגדלת את הילדים, ואף מצילות אותנו מהרהור עבירה, ועל כך אני מודה לך ואף מביא לה מתנות על מנת לשמחה. 
 

מהו המסר

• רבי חייא לא ענה לשאלת רב האם יש דבר יותר קשה ממוות, ונתן לרב להגיע למסקנה בעצמו. ניתן לומר שנהג כך משתי סיבות: האחת דידקטית - לא לכל שאלה כדאי לענות, רצוי לתת לתלמיד גירויים לחיפוש עצמי של התשובה, בכך תבוא תועלת גדולה גם לעצם הלימוד וגם לסיפוק האישי של התלמיד.
אולי כאן יש מרכיב נוסף. כיוון שמדובר ב''דבר רע'', כדאי ורצוי לדבר עליו פחות, ולתת לשואל להגיע למסקנה לבדו.
• ראינו שהבן של רב החכים את אביו ועשה דברים שהאבא אולי לא חשב עליהם בעצמו. רב לא התבייש בכך, ואולי אף היה שמח וגאה בכך, שבנו החכים אף יותר ממנו.
• למרות שמותר לשקר בשביל השלום, ''יש עניין'' להרגיל את הלשון לדבר אמת. אולי באופן חד פעמי מותר לשקר בשביל להביא שלום, אך לעשות זאת באופן תמידי ותדיר, אין זה מומלץ כדברי רב המסתמכים על דבר הנביא.
• למרות צערה הגדול שהייתה אשתו של רבי חייא מצערת אותו, הכרת הטוב של רבי חייא כלפיה מרשימה מאוד. שהרי ידוע עד כמה אדם נעצב אל ליבו כאשר אשתו מצערת אותו. למרות זאת, ראה רבי חייא את הדברים הטובים שהיא עושה, התנתק מהצער ואולי אף מהכעס כלפיה, ושימח אותה במתנות שגרמו לה עונג רב.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''לתגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]