לתת מכה / רפי זברגר

יבמות נב ע''א
 

הקדמה 

למדנו במשנה בדף נ. את כל הצירופים האפשריים של שתי פעולות היבם ליבמתו מתוך ארבע פעולות של: מאמר, ביאה, חליצה וגירושין.
בין היתר למדנו שם כי ''עשה בה מאמר ובעל - הרי זו כמצוותה''. כלומר, מאמר שלאחר מכן נעשית ביאה, הרי זה בדיוק כמו שצריך לקיים במצוות ייבום (כמצוותה). על כך דנה הגמרא בדף שלנו. 
 

הנושא

לימא, מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: מצות יבמה - מקדש ואחר כך בועל!
אומרת הגמרא כי דין זה של המשנה מסייע לדינו של רב הונא שקבע כי יש בתהליך הייבום לקדש אשה (מאמר) ולאחר מכן לבעול, וזהו בדיוק הדין שהמשנה לימדה אותנו.
אימא: אף זה כמצותה.
דוחה הגמרא ואומרת כי ייתכן שהמשנה לא מחייבת לעשות כך, והמשנה קובעת כי זו רק אחת מן האופציות לביצוע דין ייבום, בניגוד לרב הונא המחייב לבצע מאמר לפני הביאה.
פשיטא! סלקא דעתך אמינא, כיון דאמר מר: העושה מאמר ביבמתו - פרחה הימנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת ארוסין ונשואין, אימא לאו מצוה קעביד, קא משמע לן.
שואלת הגמרא, מהו החידוש בדין זה במשנה, הרי נראה לכאורה כי פשוט שאפשר לעשות מאמר ואחר כך ביאה.
עונה הגמרא כי זה לא כל כך פשוט. יש דעה בברייתא הקובעת כי מאמר מפקיע את זיקת הייבום, ומסב את התהליך לכיוון של אירוסין (קידושין) ונישואין רגילים, ואז כבר אין מצווה ביאה של ייבום, לכן מחדשת המשנה ופוסקת כי סדר זה של מאמר שלאחריו ביאה - הוא הסדר הנכון ומקיימים בזה מצוות ייבום כהלכתה.
גופא, אמר רב הונא: מצות יבמין - מקדש ואחר כך בועל, ואם בעל ועשה מאמר - קנה. אם בעל ועשה מאמר, פשיטא, דהא קניה בביאה!
כיוון שהזכרנו בתחילה את דברי רב הונא, עושה הגמרא זום לדבריו. הוא פסק כי לכתחילה יש לבצע מאמר ורק לאחר מכן ביאה, אך גם אם עשו הפוך - נעשתה מצוות ייבום. על כך מקשה הגמרא: מדוע צריך ללמד שניתן להתחיל בביאה, הרי זה הקניין שעליו מדברת התורה במצוות ייבום, ולכאורה פשוט שניתן לבצע גם ביאה לפני המאמר?
אלא אימא: אם בעל בלא מאמר - קנה.
עונה הגמרא כי החידוש של רב הונא, שגם אם עשה בניגוד לתקנת חכמים והוא לא קידש לפני הביאה, עולה לו המצווה של הייבום.
והתניא: לוקה!
מקשה הגמרא, וכי כיצד אמר רב הונא שזהו מעשה תקין, והרי אמרנו שהמקדש בביאה לוקה, משמע לכאורה שזהו איסור דאורייתא שלוקים עליו.
מכת מרדות מדרבנן,
עונה הגמרא, כי זו אינה מלקות מהתורה אלא רק ''מלקות מרדות'' שנקבעו על ידי חכמים, לאנשים המזלזלים במצוות.
דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה, ומאן דמקדש בשוקא, ומאן דמקדש בלא שדוכי, ומאן דמבטל גיטא, ומאן דמסר מודעא אגיטא, ומאן דפקיר שליחא דרבנן, ומאן דשהי שמתא דרבנן עליה תלתין יומין ולא אתי לבי דינא ותבע לשמתיה, ועל חתנא דדאיר בבי חמוהי.
רב היה מכה מכת מרדות על מספר מקרים:
1. מקדש בביאה ולא בכסף או בשטר - למרות שלפי דין תורה מותר לקדש גם בביאה (משנה ראשונה במסכת קידושין), אך מכיוון שזהו ''מעשה פריצות'' (רש''י) רב הלקה אדם זה.
2. מקדש בשוק ולא במקום צנוע - זהו מנהג ''זלזלול ופריצות'' כלשון רש''י.
3. מקדש אשה בלא שידוכים (לא דנו והסכימו לכך לפני כן) - למרות שקדשה כדין, בכסף או בשטר, זהו מנהג פריצות (תוספות).
4. נתן גט לאשתו על ידי שליח ובטל את הגט לאחר שהשליח יצא לשליחותו. אנו חוששים שמא השליח לא ישמע את הביטול ויתן לאשה את הגט שכבר אינו תקף, והיא תינשא לאדם אחר למרות שבעצם הינה עדיין אשת איש.
5. אם בית דין כפו אדם ליתן גט לאשתו, ולפני כן מסר מודעה שהגט יינתן שלא ברצונו - למרות שהגט כשר (בית הדין מבטל את כל המודעות שלו בזמן נתינת הגט) הרי הוא ''מוציא לעז" על הילדים שייוולדו לאשה מאיש אחר (יחשבו שהיא עדיין אשת איש, אך בפועל היא מגורשת ואינה אשת איש).
6. אדם המזלזל בשליח של בית הדין ומתחצף כלפיו.
7. אדם שבית הדין נידו אותו, ולא הגיע לבית הדין במשך שלושים יום מנידויו כדי להתיר את הנידוי, ובכך מראה את זלזולו בבית הדין.
8. חתן אשר גר בבית חמיו, מחשש שמא יעשה מעשה פריצות עם חמותו.
בהמשך הגמרא ישנה גרסה אחרת ''מתונה'' יותר ביחס למקרים בהם רב היכה בהם.  

מהו המסר

המכנה המשותף של כל האנשים אותם היכה רב הוא הייחס שלנו לאדם המזלזל באחר או בבית דין. אדם המקדש אשה בביאה מעיד במעשיו מה חשוב לו, ומקרין זלזול כלפי העולם. כנ''ל לגבי אדם המקדש אשה בשוק, או שמקדשה ללא הכנות והסכמות מוסדרות ביניהם, בכך הוא מגלה את גסות הרוח והחוצפה שלו. גם אדם המתעלם מנידוי של בית דין, או שאינו מתייחס לשליח בית דין, מכריז קבל עם ועולם, כי הוא מתעלם מהסובבים אותו וחמור יותר, מהנחיות והוראות בית הדין.
נלמד מכך מסר חינוכי חשוב, כי לפעמים אין מה לדבר עם האדם (או הילד) הסורר, כי הוא לא ישמע ולא ישים ליבו לכך, אלא יש ''לתת לו מכה'' שתנער אותו מהיחס המזלזל שלו. ייתכן שבדור שלנו יש להמיר את המכה להתייחסות חמורה אחרת, אך בכל מקרה לא לעבור על התנהגויות אלו לסדר היום מבלי התייחסות רצינית ושורשית.
 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]