נפל מן הגג ונתקע / יבמות נד ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
כחלק מהניסיון להבין את הכוונה לאנוס במשנתנו, מציעה הגמרא שמדובר באדם שנפל מהגג ונתקע יבמתו; אגב העובדה שלהלכה לא קנה את היבמה משום שלא התכוין אף לביאת אשה אחרת, מובאים דבריו של רבא שאדם שנפל מהגג ונתקע באשה שחייב על חבלתה:
נפל מן הגג ונתקע חייב ארבעה דברים
החיובים המתוארים הם תשלומי נזק, צער, ריפוי ושבת. האמור שונה ממה שלמדנו במסכת בבא קמא, שם נאמר שאדם אשר חובל בחברו מחויב לשלם חמישה דברים – ארבעת הדברים הנזכרים ובנוסף להם גם תשלום של 'בושת'. בשונה מנזק שאדם מתחייב בו אף אם היה אנוס, ובשונה מצער, ריפוי ושבת שמתחייב בו אף אם לא הייתה לו כוונה להזיק אלא היה שוגג, נראה מהאמור בסוגייתנו שבתשלום בושת אדם מתחייב רק כאשר יש לו כוונה להזיק.
אנסה לחדד את האמור: בעוד שארבעת התשלומים הנזכרים (להוציא את תשלום הבושת) יסודם הוא במעשה הנובע מרשלנותו של הפוגע, בבושת לא מדובר ברשלנות כי אם במעשה מכוון. רצוני לומר, על אף שניתן לבייש אדם אף מבלי להתכוון לכך, מכל מקום היסוד הנפשי של האדם שנחייב אותו בבושת הוא כזה שמטרתו הייתה להזיק. לכן מה שקובע בחיוב הוא עצם הכוונה שלו לגרום לנזק, בשונה מהחיובים האחרים שבהם מתחייב אף בלא כוונה.
הסיבה שאותו אדם מתחייב בארבעת הדברים היא שהיה עליו להיזהר ולדאוג לשמירה סבירה – כלומר, משום שנפל כתוצאה רוח מצויה הוא אשם ברשלנות ועליו לשלם על ארבעה דברים. הסיבה שאין הוא צריך לשלם על הבושת היא משום שהוא לא התכון להזיק.
