עבר ונשא אלמנה / יבמות לו ע"ב
תלמידי הישיבה ובוגריה
דף יום-יומי, תורת הר עציון
תיקנו חכמים שאסור לאדם לישא אישה אלמנה אם היא מעוברת או מטופלת בילד קטן מבעלה הקודם. תקנה קרובה אוסרת על אישה אלמנה להינשא בתוך שלושה חודשים מפטירת בעלה, כדי להבחין בין זרעו של ראשון וזרעו של שני. יסוד תקנות אלה יידון להלן בדפים מ"א-מ"ג. הגמרא בסוגייתנו בדף ל"ז עוסקת בשאלה מה דינו של מי שעבר על תקנת חכמים ונשא אישה מעוברת או מינקת, או שלא המתין את חודשי ההבחנה הנדרשים על פי תקנת חז"ל. בשאלה זו נחלקו תנאים: ר' מאיר סבור, שהעובר על תקנת חז"ל נענש לגרש את אשתו, ושוב לא יוכל לשאת אותה. חכמים מקלים יותר, ולדעתם חובה לגרש את האישה, אך ניתן לשוב ולשאת אותה כאשר הילד יגדל או אם יתברר שאינה מעוברת.
להלכה התקבלה, כמובן, דעתם של חכמים, שהעובר על תקנת חז"ל יגרש את אשתו, ויחזירנה לאחר זמן. מה יהיה הדין כאשר המגרש הוא כהן? הרי משום שהכהן אסור בגרושה, שוב לא יוכל להשיב אליו את אשתו? הגמרא מעלה שאלה זו, ואולם נחלקו ראשונים בביאור מסקנתה. התוספות (לו ע"ב, סוד"ה ולא) מצטטים את דעתו של רב אחאי גאון בשאילתות (שאילתא י"ד, המצויה בפרשת השבוע, פרשת וירא; רב אחאי מוצא, דרך כלל, קשר כלשהו בין ההלכות שבהן הוא עוסק ובין פרשיות התורה, ונראה שהביא הלכה זו לגבי מינקת בהקשר למשתה שערך אברהם אבינו ביום היגמל את יצחק) שפסק להחמיר, וקבע שאכן אין תקנה במצב כזה, והבעל הכהן יגרש את אשתו ושוב לא יחזירנה לעולם. הרמ"א (אבן העזר, י"ג י') הזכיר גם דעות חולקות, והכריע להחמיר אם מדובר על כהן שעבר על תקנת חז"ל במזיד, ולהקל אם היה שוגג, כגון שלא ידע שהאלמנה שעימה הוא מתחתן מעוברת או מינקת.
כאמור, מעיקר הדין מחוייב מי שעבר על תקנת חז"ל לגרש את אשתו. והנה, בהמשך הסוגיה מצאנו גם פיתרון אחר:
"איתמר: קדשה בתוך שלשה וברח ... עירוקיה מסתייה".
אדם עבר על תקנת חז"ל, ולא המתין שלושה חודשי הבחנה לפני שנשא את אלמנת חבירו. לאחר הנישואין ברח, וכעת איננו לפנינו. הגמרא קובעת, שבמצב כזה אכן לא ידרשו ממנו לגרש את אשתו. מדוע? ההסבר הפשוט ביותר הוא, שאם אותו אדם אינו בפנינו, אין חשש שאותה אלמנה תיכנס להריון, ואם כן לא קיים חשש של בילבול בין זרע הראשון לזרע השני. עם זאת, הרשב"א כאן הציע גם פירוש נוסף, בשמו של הרמב"ם:
"... ולדבריו משמתינן ליה הואיל ועבר אדרבנן, ולאחר תשעים יום מתירין אותו. והוא הדין לכונס וכשברח עירוקיה מסתייה להצילו משמתיה".
הרשב"א מעלה את האפשרות, שמי שעבר על תקנת חז"ל ולא המתין שלושה חודשים נענש בנידוי בהתאם להלכה שאותה היפר - נידוי שלושה חודשים. אם הוא ברח מן הקהילה, הרי זה כנידוי, ועל כן שוב אין צורך בענישה נוספת.
שני הפירושים משקפים היטב שאלה עקרונית המתעוררת גם בסוגיות אחרות, והיא: האם חשובה לנו יותר השמירה על מטרת התקנה ותכליתה, או שמא ההגנה על כבודם של חכמים, (ועל כן מתחייבים בענישה או הנידוי משום שהמרו את דבריהם). אם עצם הרצון לשמוע דברי חכמים הוא העיקר, יש לקבל את הגזירה ללא סייג. ברם, אם העיקר הוא קיום תכליתה של התקנה, יש מקום להקל במצבים שבהם תכלית זו מתקיימת. כך, למשל, התחבטו גדולי האחרונים בשאלה האם בדיקה רפואית הקובעת שהאישה אינה מעוברת תקבע שאין צורך בחודשי הבחנה. אין כאן המקום לסקור את המקורות הרבים בשאלה זו, ועל כן נסתפק בספק העקרוני בדבר הציות לתקנת חכמים מצד עצמה, ובין הרצון לממש ולהגשים את ייעודה ותכליתה.
