חליצת מעוברת / יבמות לה ע"ב
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בתחילת הפרק הרביעי מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש:
"החולץ למעוברת והפילה... ר' יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין – חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה, ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחין – חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה".
הגמרא מציעה שתי אפשרויות להבנת המחלוקת:
"איבעית אימא סברא: רבי יוחנן סבר אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא, השתא נמי תגלי מילתא למפרע, ור"ל אמר תגלי מילתא למפרע לא אמרינן.
ואיבעית אימא קרא: רבי יוחנן סבר 'ובן אין לו' אמר רחמנא, והא לית ליה, ור"ל סבר 'ובן אין לו' – עיין עליו".
על פי ההבנה הראשונה, האמוראים נחלקו בנוגע להגדרת מעמדו של העובר: רבי יוחנן סובר שסוף סוף מדובר בעובר שאינו עתיד להיות בן קיימא, ולכן אינו פוטר מייבום, ואילו ריש לקיש סובר שאין ללמוד ממה שהתרחש בסופו של דבר על מעמדו של העובר קודם ההפלה (הראשונים דנו בגדרי 'תגלי מילתא למפרע' בנידוננו, והעלו הסברים שונים לגביו. אנו לא נאריך בכך, ונסתפק בהערה שיש מקום להבחנה מציאותית או הלכתית בין תחומים שונים, וייתכן שריש לקיש אמר את דבריו דווקא ביחס לעובר, משום שאפשר שהוא היה בן קיימא בזמן מיתת אביו, אף שלאחר מכן התחדש דבר מה שגרם להפלתו, ואכמ"ל).
לעומת זאת, על פי ההבנה השנייה, שבה נתמקד, המחלוקת בין האמוראים היא מחלוקת בהבנת הדרישה המיוחדת של פרשת ייבום: לדעת רבי יוחנן הפסוק דורש זרע בר קיימא, ואילו לדעת ריש לקיש יש 'לעיין עליו' ולבחון אם יש למת זרע באופן כלשהו, אפילו זרע שאינו גמור, כגון עובר שסופו להיות נפל. מה יסוד דעתו של ריש לקיש (שהתקבלה להלכה)?
לכאורה אפשר היה להבין שהביטוי 'עיין עליו' מלמד שגם זרע שאינו מושלם, כגון עובר שאין ידוע אם הוא בן קיימא, נחשב בן הפוטר את אימו מייבום. כך נראה היה גם מן הדרשה האחרת מאותן מילים (לעיל כב ע"ב), שלפיה ממזר פוטר את אימו מייבום, משום שהוא נחשב 'בן'.
אולם על פי הבנה זו מתעוררת שאלה: אם העובר אכן נחשב כבן גמור, מדוע קובעת המשנה בראש הפרק ש"הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת... ואם אין ולד של קיימא – יקיים"? הלוא די בכך שהיה עובר בשעת המיתה כדי לפטור את היבמה מייבום (ואף לחייב את היבם והיבמה חטאת על איסור אשת אח שלא במקום מצווה)!
בתשובה לכך כתב הרמב"ן:
"כיון שהפילה והוזקקה לו משעה ראשונה לא הויא עליה כאשת אח שלא במקום מצוה, דלא מצינו יבמה שאסורה בשעת נפילה באיסור אשת אח ולאחר כן תתיבם, אלא עיין עליו בעיונא בעלמא אמר רחמנא, לומר שלא תחלוץ ולא תתיבם ולא תנשא עד שנדע מה יהא בסופה".
לדעת הרמב"ן, דין "עיין עליו" אינו מלמד שהעובר נחשב זרע, אלא שהתורה קבעה שיש להמתין בייבום – 'לעיין' – עד שהמצב יתברר באופן ודאי, ואם אכן יתברר שהעובר לא היה בר קיימא – נמצא שהיבמה נפלה לייבום 'משעה ראשונה'. לעומת זאת, הריטב"א כתב:
"נהי דביאת מעוברת אינה ביאה לקנות בה ליבמתו מפני שהיא ביאה גרועה ומשום דכתיב 'ובן אין לו' עיין עליו, מ"מ כיון שהפילה ונמצאת שהיא זקוקה לו לא חשיבא ביאת אשת אח שלא במקום מצוה, דהא אשתו היא והותרה לו לבסוף... דביאה גרועה חשיבא לקנות, אבל ביאת איסור כאשת אח שיש לה בנים לא חשיבא".
לדעת הריטב"א, אין בביאת היבמה במקרה שלפנינו איסור אשת אח משום ש'לבסוף' היא הותרה ליבם. ייתכן שמשמע מדבריו (וכן דייק הרב משה שטיינהויז בספרו 'מורשת משה', ועיי"ש שהרחיב בעניינים אלו) שגם לאחר ההפלה לא התברר שהיבמה נפלה לייבום משעה ראשונה, אלא שהיא הותרה רק לאחר מכן.
ייתכן שהראשונים נחלקו בהבנת יסוד דין "עיין עליו": לפי הרמב"ן אין כאן אלא דין הקובע שיש להמתין מלייבם עד שתמונת המצב תתבהר, בעוד לפי הריטב"א אכן יש לעובר מעמד של 'זרע לא גמור', שאומנם אינו מתיר את אימו לשוק אך מונע ייבום. לפי זה דומה דין "עיין עליו" בסוגייתנו לדין שבדף כ"ב, המרבה ממזר לפטור מייבום: שני הדינים הללו עוסקים בריבוי זרע שאינו גמור לפטור מייבום – ממזר פוטר מייבום לחלוטין, על אף שהוא זרע פגום, ועובר פוטר מייבום באופן זמני, על אף שאין ידוע אם יתקיים.
