רגישות / רפי זברגר

יבמות לד ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

נלמד את המשנה מהדף הקודם:
שנים שקידשו שתי נשים, ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה - הרי אלו חייבין משום אשת איש, ואם היו אחין - משום אשת אח, ואם היו אחיות - משום אשה אל אחותה, ואם היו נדות - משום נדה.
שני אנשים זרים אשר קידשו שתי נשים ובנישואיהן הוחלפו הנשים בשוגג (לפי הסבר הגמרא). וכל אחד בא על אשת חברו, ולכן חייבים על איסור אשת איש. אם הבעלים היו אחים הרי מתווסף גם איסור אשת אח, ואם הנשים היו אחיות מתווסף גם איסור אחות אישה, ואם נידות - גם איסור נידה. כל זאת על פי הכללים של איסור כולל, איסור מוסיף ואיסור בבת אחת.
ומפרישין אותן שלשה חדשים, שמא מעוברות הן;
מותר לאשה לחזור לבעלה הראשון, כיוון שביאה זו הייתה בשוגג (אשת איש שנבעלה במזיד אסור לבעלה ולבועלה). אם תלד האשה מביאת איסור זו, יש לדעת מיהו האבא של העובר, לצורך כך פוסקת המשנה שעליה לחכות שלושה חודשים עד שתחזור האשה לבעלה האמיתי. אם תלד כעבור ששה חודשים מתום ההפרשה, נדע כי נולד מהאיש השני והבן ממזר, אך אם תלד לאחר שבעה חודשים ויותר - הילד יהיה מהבעל האמיתי ולכן הוא ''כשר''.
ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד - מחזירים אותן מיד;
כיוון שסיבת ההשהיה למשך שלושה חודשים כדי לזהות את אבי הנולד, אם הנשים קטנות שאינן יכולות להתעבר, הרי הסיבה נופלת ולכן מותרות לחזור לבעליהן ללא השהיה.
ואם היו כהנות - נפסלו מן התרומה.
אשת כהן אסורה בתרומה גם אם באו עליה באונס, לכן גם במשנתנו, העוסקת בביאת איסור בשוגג - תהא אשת הכהן אסורה באכילת תרומה. 
 

הנושא

מפרישין אותן. והא אין אשה מתעברת בביאה ראשונה! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שבעלו ושנו.
מקשה הגמרא מדוע מפרישים את הנשים למשך שלושה חודשים, והרי מדובר כנראה במשנה בנשים בתולות, ויש לנו כלל שאשה בתולה אינה מתעברת מביאה ראשונה (המשירה את הבתולים, ו''אין בכוחה'' לעבר את האשה).
מעמיד רב נחמן בשם רבה את משנתנו שבעל האיש פעמיים, ולכן ייתכן כי התעברה מהביאה השני.
הגמרא דנה על כלל זה וממשיכה בדיונים נוספים הקשורים לביאה הראשונה.
וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב (ויקרא ט''ו, י''ח) - פרט לכלה, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים: פרט לשלא כדרכה.
קראנו בפרשת השבוע (מצורע, תשפ''ב) על טומאת שכבת זרע. ישנה מחלוקת תנאים בברייתא מה ממעטת התורה במילה אֹתָהּ בפסוק. רב יהודה סובר כי ממעטת כלה שאינה נטמאת בטומאת הזרע של הביאה הראשונה, וחכמים חולקים וסוברים כי גם כלה נטמאת על ידי זרע בעלה, והפסוק ממעט ביאה שלא כדרכה, שם הזרע אינו מטמא.
דנה הגמרא בטעם הדין של רב יהודה (טעמא דקרא):
אמר ליה הון בריה דרב נחמן לרב נחמן, לימא קא סבר רבי יהודה: התורה חסה על תכשיטי כלה!
הון, בנו של רב נחמן מנסה להסביר לאביו את הטעם של רב יהודה, שהתורה מבקשת לחוס על האיפור שהאשה התאפרה לקראת חתונתה, שאם תצטרך לטבול לאחר הביאה הראשונה, כל האיפור יוסר, עובדה שתגרום צער גדול לאשה, ולכן התורה לא טמאה אותה בזרע בעלה, ולא חייבה אותה לטבול.
אמר ליה לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה.
רב נחמן ענה לבנו כי אין הכרח להסביר כך את טעם הדין. ייתכן שהסיבה לכך שביאה ראשונה אינה מטמאת משום שהזרע של ביאה זו אינו מוגדר כזרע כלל, כיוון שאין בכוח להביא להולדה, וזרע כזה אינו מטמא.
רש''י מוסיף שגם אינו מטמא במגע שכבת זרע, כיוון שזרע זה נמצא בבית הסתרים (גופה של האשה) ומשכך, אינו מטמא. הגמרא בהמשך מסבירה את שורש מחלוקתם של התנאים בברייתא.  
 

מהו המסר

סברתו והסברו של הון, בנו של רב נחמן את דינו של רב יהודה בברייתא מעניינת מאוד. למרות שיש דין כללי של טומאת זרע, וגם טומאת הזרע של ביאה ראשונה הייתה אמורה להיות טמאה, הרי שהתורה מיעטה וסייגה דין זה, במקרה שיכול לגרום צער גדול לכלה ביום חתונתה, ולכן לא טימאה את הזרע של הביאה הראשונה.
אמנם רב נחמן דחה את ההסבר והביא טעם אחר, אך נראה שבאופן עקרוני רב נחמן היה מסכים לסברה זו, אלא שכיוון שהיא לא הכרחית, וניתן להסביר את הדין באופן שונה הוא דחה, אך כאמור הסברה כסברה נראית גם לרב נחמן.
למדים מהסבר זה כמה יש לחשוב ולהיות רגישים לצערם של אנשים. במיוחד אנשים בעלי רגישות גבוהה, כמו כלה ביום חתונתה. יש לחשוב ולהיות מודעים לכל דבר שיכול לצערם, ולמנוע זאת בכל מקרה ובכל מצב.
גם באיסור אונאת דברים, שכל מהותו היא מניעה צער לחבר, מדגישה התורה ומבקשת להתייחס ל''אנשים רגישים'' כמו יתום ואלמנה, ודורשת מכל אחד לשים לב במיוחד לרגישותם של אנשים אלו. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]