תרי ותרי / יבמות לא ע"א-ע"ב
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הבירור הראייתי החזק ביותר בדיני התורה הוא עדות של שני עדים: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". באופן כללי, זהו הבירור האולטימטיבי, שאחריו אין עוד מקום לראיות נסיבתיות, חזקות ככל שיהיו. סוגייתנו דנה במקרה שבו יש שתי כיתי עדים שכל אחת מהן טוענת את ההיפך – "תרי ותרי". בגמרא מובאות שתי גישות להתמודדות עם מקרה כזה:
גישה אחת טוענת שזהו "ספיקא דאורייתא", כלומר במקרה כזה יש להתייחס לדין כאל ספק מוחלט, ולכן אי אפשר להעמיד את הדין על חזקתו הראשונה. כך, למשל, כאשר שתי הכתות נחלקות אם היו קידושין כשרים, האישה נחשבת כספק אשת איש מדאורייתא ואי אפשר להעמיד אותה בחזקת פנויה.
הגישה השנייה בסוגיה היא שמדובר ב"ספיקא דרבנן", ומדאורייתא יש להתחשב בו בדיני חזקות. כך מסבירה הגמרא עמדה זו:
"בשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא, דאמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואשה אוקמה אחזקה, מידי דהוה אנכסי דבר שטיא, דבר שטיא זבין נכסי, אתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבין, ואמר רב אשי: אוקי תרי להדי תרי וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא".
הגמרא מסבירה שכאשר יש שתי כיתי עדים הסותרות זו את זו אומרים "אוקי תרי לבהדי תרי", כלומר שתי העדויות מנטרלות זו את זו וכעת יש כאן ספק רגיל, המוכרע באמצעות "חזקת מרא קמא" או אמצעים אחרים.
ייתכן שהמחלוקת בין הגישות נעוצה בהבנת עיקר הדין של נאמנות שני עדים. נאמנות זו אפשר להבין בשתי דרכים, כפי שהאריכו האחרונים:
א. אומדנא. סברה ששני עדים המעידים על דבר אחד אינם טועים ואינם משקרים.
ב. הכרעה משפטית. התורה קבעה שיש להתייחס לעדות של שני עדים כאמת מוחלטת, אף שאין זה בהכרח נכון. כפי שכתב הרמב"ם (יסודי התורה ח, ב): "שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים, ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר".
לפי הגישה הראשונה, מסתבר שכאשר יש שתי כיתי עדים הסותרות זו את זו שוב אין ערך לאף אחת מהן, ואנו נשארים בספק הראשוני, שאפשר להכריעו בכלים משפטיים שונים. אך לפי הגישה השנייה יש כאן שתי הכרעות משפטיות מוחלטות (גם אם הן סותרות זו את זו), ואין שום דרך לבטל אותן, ולכן יש להתייחס אל הדין כאל ספק מוחלט, ללא אפשרות הכרעה.
