אחווה / יבמות כב ע"א
הרב אביהוד שורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בדף כ"ב לומדת מן המשנה שאף אם היבם הוא מפסולי החיתון, כגון ממזר, יבמתו אינה מותרת לשוק באופן אוטומטי, ועליו לחלוץ לה. הגמרא מסבירה שניתן היה לומר שממזר איננו אח, ועל כן איננו מחייב בייבום, אך המשנה מבקשת לדחות הבנה כזאת ולקבוע שכל מי שהוא בכלל היוחסין, לאפוקי עבד או נוכרי, מחייב בייבום.
אפשר שההוה-אמינא והמסקנה בסוגייתנו תלויות בחקירה מעניינת בהלכות ייבום. חובת אחיו של הנפטר לייבם את אשתו היא ביטוי ייחודי לגמילות חסד, וזאת בשני מישורים:
א. גמילות חסדים עם אשת הנפטר, שנותרה כעת גלמודה.
ב. גמילות חסדים עם הנפטר, שהיבם מקים לו שם ושארית.
בפרשיית הייבום בתורה (דברים כה, ו) מודגש בעיקר המישור השני:
"וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל".
במדרש תנאים על אתר (וכן פירש הרשב"ם על פי פשוטו של מקרא) מופיעה הצעה שלפיה יש לקרוא לבן שייוולד מן הייבום בשמו של האח שנפטר. אומנם להלכה אין חובה כזאת, ודי בכך שאותו בן ישמור על הנחלה המשפחתית, אך בין כך ובין כך מדובר בחובה כלפי האח הנפטר.
והנה, בצד פרשיית הייבום שבתורה יש במקרא שתי פרשיות ייבום נוספות – פרשת יהודה ותמר ופרשת בועז ורות. בפרשת בועז ורות (רות ג, ט) מודגש דווקא המישור הראשון:
"וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה".
עוד לפני ירושת הקרקע והעמדת הצאצאים, נתפסת ה"גאולה" כאן כפריסת חסות על האלמנה הבודדה!
כאמור, אפשר ששני המישורים עומדים ביסוד ספק הגמרא בדין ממזר. אם מוקד העניין הוא בהעמדת צאצאים, הרי שהממזר לוקה בחסר במישור זה, שכן צאצאיו לא יוכלו להיקרא על שם האח המת, אלא ייקראו על שם אביהם ויהיו ממזרים. יתר על כן, הקמת שם ונחלה היא עניין ציבורי-חברתי, והרי ההוראה המרכזית ביחס לממזר היא הוראת הפרישות החברתית - "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ג). ובכן, בכל הנוגע להקמת שם, הממזר לוקה בחסר.
עם זאת, אם נתמקד בדאגה לאלמנה הבודדה, בהקשר הזה יש מקום גם לממזרים. הממזר חש אחריות כלפי גיסתו שהתאלמנה מבעלה, והוא מבקש לסייע לו ו'לפרוש את כנפו' עליה. אומנם יהיה להם קושי להעמיד צאצאים שיבואו בקהל, אך הוא יסייע לה במובנים אחרים.
הגמרא בסוגייתנו חוזרת אל הילפותא שנזכרה לעיל בדף י"ז ביחס להגדרה העקרונית של האחווה המחייבת בייבום (גזירה שוה 'אחים' 'אחים' מבני יעקב). הגמרא שם מתלבטת בשאלה העשויה להתקשר לדברינו כאן: אם עיקר הייבום הוא הקמת שם לאח המת, חייבת להיות מסגרת משפחתית מחייבת בהלכות ירושה, ומשמעות הדברים – אח מן האב. ברם, אם מדובר בדאגה לאלמנה, הרי שכל אחד מקרובי המשפחה נדרש להיות ערני לכך, ולאו דווקא אחים מן האב.
כדי להשלים את הבירור בעניין זה יש להתייחס לתחומי אחווה נוספים בהלכה, כגון טומאת כהן לקרוביו ואבלות, עדות על אחים, גאולת דמו של נרצח, פדיון עבד שנמכר וכן הלאה. קצרה יריעתנו מלהרחיב בעניינים אלה, ועוד חזון למועד.
