לא לקחת קשה / רפי זברגר

יבמות טו ע''א  
 

הקדמה 

למדנו בדף הקודם מחלוקת אמוראים האם עשו בית שמאי כדבריהם והתירו לצרות העריות להתייבם לאחי המת, או לא.
הגמרא מנסה להוכיח במספר הוכחות כי בית שמאי אמנם נהגו כדבריהם. במאמר זה נתמקד באחת ההוכחות. 
 

הנושא

תא שמע: מעשה בבתו של רבן גמליאל שהיתה נשואה לאבא אחיו, ומת בלא בנים, וייבם רבן גמליאל את צרתה!
אחיו של רבן גמליאל נשא את אחייניתו, ביתו של רבן גמליאל. האח מת ללא ילדים, ורבן גמליאל ייבם את צרת ביתו. אם כן אנו רואים שנוהגים כבית שמאי ומייבמים את צרת הערווה (לפי זה יוצא שרבן גמליאל סבר בהכרח כמו בית שמאי, שהרי בית הלל אוסרים לייבם את צרת הערווה).
ותסברא? רבן גמליאל מתלמידי בית שמאי הוא?
מקשה הגמרא, והלוא רבן גמליאל היה מצאצאי הלל, ובוודאי סובר כמוהו, ולא כמו בית שמאי. ולכן אין אפשרות לומר כי פסק כדעת בית שמאי. אם כן, נשאלת השאלה כיצד באמת ייבם רבן גמליאל את צרת ביתו?
אלא, שאני בתו של רבן גמליאל, דאיילונית הואי.
עונה הגמרא כי ביתו הייתה איילונית, ולא יכולה ללדת ילדים. אשה כזאת אינה עומדת לייבום כלל, שהרי מטרת הייבום היא להקים לאחיו זרע, ואם אין אפשרות ללדת אין יכולת להקים לו זרע. ואמנם למדנו במשנה הראשונה במסכת כי צרת איילונית אינה נפטרת מייבום, ולכן ייבמה רבן גמליאל, ומכאן שאין ראיה כי בית שמאי עשו כדבריהם.
הא מדקתני סיפא, אחרים אומרים: בתו של רבן גמליאל איילונית היתה, מכלל דתנא קמא סבר: לאו איילונית היתה!
מקשה הגמרא על תירוץ זה מהסיפא של הברייתא, שם מובאת דעת אחרים הסוברים כי לדעתם, ביתו של רבן גמליאל הייתה איילונית, ולכן לא ייתכן להסביר כי גם תנא קמא החולק עליהם שיסבור שהיא הייתה איילונית.
לאור קושיא זו מביאה הגמרא שלוש אפשרויות להסבר מחלוקת תנא קמא ואחרים:
1. הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו.
בהסבר ראשון תנא קמא סובר כי צרת איילונית אינה מוגדרת כצרת ערווה במקרה שהאח המת לא היה מודע לכך שאשתו איילונית, ואז אנו אומרים כי קידושיו איתה אינם קידושין כיוון שזהו מקח טעות. פסק זה מניח שאם היה מכיר בעובדה שהיא איילונית לא היה מקדשה.
במקרה זה קידושין אלו מופקעים מיסודם, והיא אינה עומדת לייבום, ולכן הצרה אינה צרת ערווה.
אחרים חולקים וסוברים כי גם אם לא היה מודע לכך שהיא איילונית אינה עומדת לייבום, שכן אשה זו אינה יכולה ללדת והייבם אינו יכול להקים איתה זרע לאחיו. לכן גם במקרה זה הצרה אינה צרת ערווה ומותרת לייבום.
2. ואיבעית אימא: כנס ולבסוף גירש איכא בינייהו.
לפי הסבר זה מחלוקתם של תנא ואחרים במקרה ושתי הנשים היו צרות זו לזו והאח המת גירש את הערווה לפני מותו. תנא קמא סוברים שמכיוון שבשעה שעומדת לייבום הייתה רק אשה אחת (הצרה) אין היא מוגדרת כצרת ערווה. ואחרים סוברים שמכיוון שהיו צרות זו לזו שעה אחת, הגם שבשעת הייבום אינן צרות, היא כבר מוגדרת כצרת ערווה. לפי הסבר זה ההיתר של רבן גמליאל לשאת את צרת ביתו רק בגלל שביתו הייתה איילונית, וזו הסיבה שצרתה אינה מוגדרת כצרת ערווה.
3. איבעית אימא: יש תנאי בביאה איכא בינייהו.
הסבר שלישי מעמיד את מחלוקתם במקרה שהבעל עשה תנאי לקידושין, כמו למשל התנה את הקידושין בכך שאין בה מום. התנאי לא התקיים (יש בה מום) ובכל אופן בא עליה. לדעת תנא קמא, כיוון שהתנאי לא התקיים הקידושין בטלים למפרע ולכן הצרה אינה מוגדרת כצרת ערווה ומותרת.
לדעת אחרים, הביאה של הבעל מבטלת את התנאי שעשה בקידושין, שככל הנראה הוא מחל על תנאו כיוון ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'', ולכן היא מקודשת כדבעי.
לדעת אחרים יש לומר כמו בהסבר הקודם, כי ביתו של רבן גמליאל הייתה איילונית, וזאת הסיבה שאינה עומדת לייבום, וממילא צרתה אינה צרת ערווה ומותרת לייבום.
 

מהו המסר

בהסבר השלישי לעיל למדנו כי אחרים סוברים שביאתו של אדם מבטלת את תנאו ורצונו הקודם, להתנות את הקידושין בקיום תנאי מסוים, ולמרות שהתנאי אינו מתקיים הקידושין חלים והאשה מקודשת.
הפסיכולוגיה העומדת מאחורי פסקם של אחרים, מלמדת כי ייתכן שאדם מעוניין בדבר מה, עד כדי שמתנה את קידושיו בקיום תנאי זה, אך בפועל מתנהג אחרת. התנהגות זו (ביאת אשתו) מפקיעה את רצונו הקודם, ומלמדת אותנו כי רצונו לא היה כל כך חד משמעי, ובפועל ''החיים חזקים יותר'' וחיים עם האשה במצבה הנוכחי חשובים לו יותר מקיום התנאי. ייתכן גם שרצונו העז בקיום יחסי אישות מרפה את רצונו השכלי בקיום התנאי לחלות הקידושין. בין כך ובין כך, סוברים אחרים כי עצם ביאתו מפקיעה את התנאי ומבטלו.
דעה זו מלמדת אותנו מסר חשוב לחיים. לפעמים רצונות שהיו כל כך חזקים בשעתם, בחלוף הזמן מסתבר כי אינן מהווים טאבו, ואפשר לחיות גם בלעדיהם. מסר זה נותן לנו פרופורציות לחיים. ומלמד אותנו לא לקחת כל כך קשה דברים ורצונות שלא מתקיימים. הרבה פעמים זרימת החיים ''מקררת את הרצונות'', ודברים שהיו חשובים לנו מאוד מאוד, הופכים להיות פחות חשובים ואולי אפילו שוליים. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]