זיקה / יבמות יח ע"א-ע"ב
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
אחד המושגים המרכזיים והמורכבים במסכת יבמות הוא מושג ה'זיקה', ואחת הסוגיות העיקריות הדנות במושג זה היא סוגייתנו (יז ע"ב-יח ע"ב). משמעותה של הזיקה היא קשר הקיים בין היבם לשומרת היבם, ויש לו השפעות הלכתיות מגוונות. סוגייתנו פותחת בדיון ביחס להיתר של יבם לשאת את קרובותיה של שומרת יבם לאחר שמתה:
"אמר רב הונא אמר רב: שומרת יבם שמתה – מותר באמה. אלמא קסבר אין זיקה".
רב הונא מתיר ליבם לשאת את קרובות יבמתו לאחר שמתה, והגמרא לומדת מכאן שלדעתו 'אין זיקה', כלומר אין קשר הדומה לקשר אישות בין היבם ליבמתו, שהרי אם היה קשר כזה – הוא היה אוסר את קרובותיה גם לאחר מיתה, כפי שקרובות אשתו של אדם אסורות עליו גם לאחר מיתתה.
מלשונו של רב הונא משמע שההיתר מוגבל לאחר מיתה, והגמרא מנמקת זאת בטעם צדדי:
"לאחר מיתה אין, מחיים לא, משום דאסור לבטל מצות יבמין".
כלומר, ההיתר לאחר מיתה משקף את עמדתו המהותית של רב הונא, שאין זיקה, והאיסור מחייים נובע רק מהאיסור להפקיע את אפשרות הייבום (שהרי אם יישא את קרובות יבמתו – שוב לא יוכל לייבם אותה). התוספות על אתר (ד"ה אבל) הקשו שאפשר היה להבין את דעת רב הונא באופן אחר:
"וא"ת ומנלן דסבר אין זיקה, דלמא לעולם יש זיקה ולאחר מיתה שרי משום דפקעה זיקה כדאמר בסמוך!
וי"ל דאע"פ שהש"ס עושה בסמוך צריכותא האמת הוא דאי יש זיקה אחר מיתה נמי אסור, דזיקה בכדי לא פקעה".
בעלי התוספות מסבירים שאי אפשר לומר שהזיקה קיימת בחיי היבמה ופוקעת לאחר מותה, "דזיקה בכדי לא פקעה". ואכן, דבריהם מסתברים לאור העובדה שבאישות רגילה אדם אסור בקרובות אשתו גם לאחר מותה. אומנם, בירושלמי (ב, א) מפורש אחרת:
"שומרת יבם שמתה מותר באמה – זיקה היתה לו בה, כיון שמתה בטלה זיקתה".
בירושלמי מפורש שהזיקה פוקעת עם מיתת היבמה, והדברים זוקקים הסבר: יש להבין מדוע הזיקה פוקעת ומדוע היא אינה דומה לקשר של אישות, שאינו בטל גם לאחר מיתה. ר' אלחנן וסרמן הסביר (בקובץ הערות יב, ב) את החילוק בין זיקה לנישואין באופן הבא:
"אין איסור זיקה דומה לקידושין, דבקידושין נאסרה מתחלתה לעולם ואינה ניתרת אלא ע"י דבר המתיר, אבל בזיקה האיסור מתחדש בכל רגע ע"י שהיא זקוקה עכשיו... ולא מפני שנאסרה מתחלתה לעולם כמו בקידושין, ומשום הכי במתה, דפקעה זיקה, מותרת אפילו אי נימא דבקידושין כהאי גוונא אסורה".
ר' אלחנן מסביר שיש הבדל מהותי בין קידושין לזיקה: קידושין הם חלות שנוצרה בנקודת זמן מסוימת וקיימת לעולם, גם לאחר מיתה, ואילו זיקה היא חלות המתחדשת בכל רגע מתוך המציאות שבה שומרת היבם זקוקה לייבום, וממילא ברגע שבו היא כבר אינה זקוקה לייבום הזיקה פוקעת. ננסה להבין את המשמעות העמוקה של דבריו: הנחת המוצא של התוספות היא שהזיקה היא קשר בעל משמעות עצמאית, הנובע מעצם הסיטואציה של שמירת הייבום, וממילא יש מקום רב להשוות אותה לקשר של אישות. אך אפשר להבין, ונראה שכך הבין ר' אלחנן, שהזיקה נובעת מן האפשרות הריאלית לייבם בעתיד, המקרינה כבר על הקשר הנוכחי. ממילא, כאשר אפשרות כזו אינה קיימת משום שהיבמה מתה, שוב אין משמעות למושג הזיקה.
