שיטת בית שמאי בצרת ערווה (ב) – הפתרון / יבמות טז ע"א-ע"ב
הרב אביהוד שוורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
אתמול עמדנו על תמיהות שונות בסוגיית צרת ערווה לדעת בית שמאי, וסיימנו את דברינו בחידושו של רבי שמעון בן פזי, המסביר שיש לחלק בין הערווה, הנקראת 'פנימית' ועל כן אסורה ליבם, ובין צרת הערווה, הנחשבת 'חיצונית' ומותרת ליבם. הראשונים בסוגייתנו הסבו את תשומת ליבנו לכך שעמדתו של רבי שמעון פזי הוצגה גם בתלמוד הירושלמי (יבמות ב, ו), ושם נחשף סודה:
"טעמון דבית שמאי: 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר' – החיצונה לא תהיה לאיש זר. אתייא דבית שמאי כאילין כותייא, שהן מייבמין את הארוסות ומוציאין את הנשואות, דאינון דרשין 'חוצה' – החיצונה... אמר ליה: לא יחסדונך כותאי דאת מקיים דרשיהון.
תני רבי שמעון בן אלעזר: נומיתי לסופרי כותים, מי גרם לכם לטעות? דלית אתון דרשין כר' נחמיה, דתני בשם ר' נחמיה: כל דבר שהוא צריך למד מתחילתו ולא ניתן לו – ניתן לו הא בסופו, כגון 'לחוץ' 'חוצה'".
באופן מפתיע, הירושלמי מצטט הלכה מהלכות הכותים, שאינם אמונים על המסורת הפרשנית של חז"ל. לשיטתם, יש להבחין בין יבמה מן האירוסין, שאינה אלא 'חיצונית' לבעלה ועל כן ניתן לייבם אותה, ובין יבמה מן הנישואין, הנחשבת 'פנימית' ועל כן אסור לייבמה. ניתן להציע שני הסברים להלכה הכותית:
א. ארוסה שנתקדשה לאדם אך לא נישאה לו היא ביטוי קיצוני לפוטנציאל שלא מומש: מחד גיסא היא נאסרה לעלמא מכוח הקידושין, ומאידך גיסא – לא זכתה לבנות בית. במצב כזה הצורך בהקמת בית עבורה הוא קריטי, ומכוח החמלה על אותה אומללה מאפשרים הכותים לייבם אותה.
ב. הכותים שללו את עצם ההלכה המאפשרת למצות ייבום לדחות את איסור הכרת החמור שבביאה על אשת אח, אלא שאיסור זה נוגע, לדעתם, דווקא לאשת אח נשואה, ומדין "כנף שגילה אחיו" (ראה בתוספות לעיל דף ג', ואכמ"ל). אם מדובר בארוסה, שטרם נבעלה לאח המת, היא אינה ערווה לכל דבר, ולכן הכותים מאפשרים לייבם אותה.
ההסבר השני פותח פתח למחלוקת תפיסתית עמוקה. הכותים סברו שלא תיתכן סתירה פנימית ומהותית בתוך דיני התורה. במהלך הפרק הראשון עסקנו בהרחבה בדין "עשה דוחה לא תעשה" ובכך שאיסור אשת אח והיתר ייבום "נאמרו בדיבור אחד", אף שהם סותרים חזיתית זה את זה. הכותים ממאנים לקבל תפיסה כזאת, הקובעת שבתוך התורה עצמה קיימת סתירה של ממש בין מצוות עשה ובין איסור כרת החמור, ולכן הם מוכרחים למצוא מוצא ולפרש שייבום הותר רק במקום שבו לא מדובר בערווה גמורה – ארוסת אחיו, ולא נשואת אחיו. מסורת חז"ל אינה נרתעת מסתירות ומפערים כאלה, ומסוגלת לחיות בשלום עם תפיסת "נאמרו בדיבור אחד".
בית שמאי אינם מקבלים, כמובן, את העמדה הכותית, אך השימוש באותם מינוחים מתפרש בירושלמי כ'לימוד זכות' על שיטתם. בית שמאי רואים את ההיגיון שבהבחנה בין יבמה 'פנימית' ובין יבמה 'חיצונית', אלא שהם מציעים לו פרשנות חדשה. יש היגיון בפרשנות זו, אך נראה שהקרבה אל העמדה הכותית היא שעוררה את הסערה בבית המדרש, כפי שתיארנו בהרחבה בעיון הקודם.
סוף דבר, הביטויים העזים בסוגייתנו בנוגע להכרעת ההלכה במחלוקת בית שמאי ובית הלל נובעים מתופעה הלכתית ייחודית: התכתבות ושיח עם עמדה כותית! זו הסיבה לכך שכאן המקום להעלות שאלות עקרוניות כגון סמכות הנבואה בהכרעת ההלכה, דרכי ההכרעה בבית המדרש, תרבות המחלוקת ועוד. כל אלה קשורים להשתלשלות התורה שבעל פה ולביסוסן של מסורות חז"ל.
