שיטת בית שמאי בצרת ערווה (א) – התעלומה / יבמות טו ע"א-ע"ב

הרב אביהוד שוורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסיומם של י"ג דפים העוסקים בהרחבה בפטור ערווה וצרתה מייבום, מפתיעה המשנה בדף י"ג בחידוש מעניין: פטור צרת ערווה איננו מוסכם, אלא שנוי במחלוקת בין התנאים:

"בית שמאי מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסרים".

הגמרא מסבירה שפירוט הדינים במשנה בא להדגיש שהמחלוקת גורפת: לדעת בית הלל צרת ערוה פטורה לחלוטין, ועל כן אם היבם יבוא עליה הולד ממזר, ואם חלצו לה לאו כלום היא. לעומתם, בית שמאי מחייבים את צרת הערוה בייבום או בחליצה מעיקר הדין.

הספק המרכזי בסוגייתנו הוא אם בית שמאי אכן נהגו הלכה למעשה כשיטתם, והתירו לייבם את צרת הבת, אף שלדעת בית הלל מדובר על איסור ערווה החמור. מסקנת הסוגיה בדף ט"ז היא שאמנם כך: בית שמאי נהגו הלכה למעשה כשיטתם.

הגמרא בדפים ט"ו-ט"ז מתארת באופן מיוחד במינו את דרכי הכרעת ההלכה במחלוקת זו:

1. רבי טרפון מעיד שיש בו 'תאווה' לפסוק כבית שמאי ולייבם צרת הבת.

2. רבן יוחנן בן זכאי, המבקש לפשר במחלוקת ולפסוק שתחלוץ ולא תייבם, אינו מצליח משום ש"נטרפה השעה".

3. רבי יהושע, מגדולי התנאים, מסרב להכריע במחלוקת ואף חושש מכך – "מתיירא אני שמא ירוצו גולגולתי".

4. מעל לכול – המעשייה המפליאה העוסקת בביקור החכמים אצל רבי דוסא בן הרכינס, המעוררת שאלות רבות: מדוע רבי דוסא אינו נמצא בבית המדרש? מה פשר התיאור המפורט של סדר כניסת החכמים וישיבתם? מיהו 'בכור השטן', ההופך לבר פלוגתא של רבי עקיבא? ולבסוף – מדוע יש צורך בהכרעה מפיו של חגי הנביא?

לא נוכל להשיב כאן על כל השאלות הללו, אך אבקש להעיר הערה מתודית: כל אימת שאנו מוצאים בדברי חז"ל תיאורים החורגים מגדר הרגיל במסגרת מחלוקת הלכתית שגרתית לכאורה, שומה עלינו לנסות ולהתחקות אחר סודם של דברים. בנידון דידן, הסוד נחשף בתלמוד הירושלמי, כפי שנבאר להלן ובעיון של מחר.

הסוגיה בבבלי מציעה שני הסברים לדעת בית שמאי, המתירים צרת הערווה לאחים. ההסבר הראשון, המובא מפיו של רבי שמעון בן פזי, קובע:

"מאי טעמא דבית שמאי? דכתיב 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר', חוצה – מכלל דאיכא פנימית, ואמר רחמנא 'לא תהיה'".

רבי שמעון בן פזי מסביר שיש הבדל מהותי בין שתי נשותיו של האח המת: האחת היא 'פנימית', דהיינו קרובה ליבם, ואין מייבמים אותה, והשנייה 'חיצונית', שאינה קרובה ליבם, ועל כן זוכה לייבום. משמעות הדברים היא שבשונה מן ההנחה הרווחת עד כה במהלך הפרק, שלפיה קיים קשר מהותי בין הערווה ובין צרתה והוא המונע את הייבום, הרי שלדעת בית שמאי שתי הנשים מנותקות לחלוטין זו מזו: האחת חיצונית והאחת פנימית, ודינה של זו אינו כדינה של זו.

דברי רבי שמעון בן פזי מובנים מצד עצמם, אך נראה שיש חידוש מסוים במינוח 'חיצונית' ו'פנימית'. משמעותם של מושגים אלה תתברר בסוגיית הירושלמי, אשר תפתור את התעלומה, כפי שנראה בעזרת ה' מחר.