מחלוקת תוך כבוד הדדי / רפי זברגר

יבמות יג ע''א-ע''ב
  

הקדמה 

נלמד את המשנה השניה במסכת, שהיא המשך ישיר למשנה הראשונה. 
 

הנושא

שש עריות חמורות מאלו, מפני שנשואות לאחרים - צרותיהן מותרות.
חמש עשרה עריות אשר נמנו במשנה הראשונה, אסורות על אדם אך מותרות להינשא לאחיו. כמו למשל, בתו של אדם אשר מותרת בדודה (אחי אביה), ואם הדוד מת ללא ילדים, הרי אשתו של המת, שהיא ביתו של היבם אסורה לאביה, ובמקרים אלו (שהן נופלות ליבום) גם פוטרות צרותיהן.
אם העריות הללו היו נשואות לאדם זר (לא אחיו של האדם) ולא היו נופלות לייבום, הרי שצרותיהן מותרות.
משנתנו מוסיפה למנות עוד שש עריות החמורות מאותן חמש עשרה במובן שאינן יכולות להינשא לאחיו של אדם, ולכן בהכרח הן נשואות לזרים, שאינן אוסרות את צרותיהן.
כל העריות קשורות לאביו, ולכן גם אסורות לאחיו מאביו. המשנה מפרטת אותן:
אמו, ואשת אביו, ואחות אביו, אחותו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אחיו מאביו.
• אמו שהיא נשואה לאביו, אסורה גם על האח מאב, שכן היא גם אמא שלו, ולכן לא יכול לשאת אותה. אם עבר ונשא אותה - קידושין אינן תופסים (קידושין אינם תופסים בחייבי כרת לכולי עלמא). אמו שנישאה לאיש זר אינה אוסרת את צרתה.
• אשת אביו, הגם שאינו אמו, אסורה גם על אחיו, שכן היא גם אשת אביו שלו, ולכן בהכרח אינו נשואה לאחיו.
גם כאן, אם נישאה לאדם זר (שאינו אחיו) היא אסורה, אך צרתה מותרת לו.
• אחות אביו, היא גם אחות אביו של אח מאבא, ולכן אסורה גם לו.
• אחותו מאביו, היא כמובן גם אחותו של אח אחר מאביו ואסורה לו. לעומת זאת, אחותו מאמא מותרת להינשא לאחיו מאביו, וזו אחת מחמש עשרה נשים המנויות במשנה הראשונה, ואז - שכשנפלה לייבום, פוטרת גם את צרתה.
• אשת אחי אביו לאחר שבעלה גירשה או נפטר, אסורה על אחיין של בעלה, וכמובן שאסורה גם על אחיו מאבא, שגם הוא אחיין שלו.
• אשת אחיו מאביו לאחר גירושין או פטירת בעלה, אסורה לגיסה, וכן אסורה על אחיו מאבא, שגם הוא גיסה.
כל ששת העריות, אם נשאו לאדם זר, אינן אוסרות את צרותיהן.
בית שמאי מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסרים.
לאחר שסיימנו למנות את העריות שאינן אוסרות את צרותיהן, כיוון שאינן עומדות לייבום (לא נשואות לאחיו), חוזרת המשנה ומציינת כי הדעה שלמדנו במשנה הראשונה, שחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן הייבום, אינה אלא לשיטת בית הלל, שלמדו מן המילה ''לצרור'' לאסור גם את הצרה. אך בית שמאי לא לומדים לימוד זה, ולכן לדעתם, צרת הערווה מותרת לאח. למחלוקת זו יש נפקות הלכתית בשני המקרים הבאים:
חלצו - בית שמאי פוסלין מן הכהונה, ובית הלל מכשירין;
נקדים ונאמר כי יש גזירה של חכמים האוסרת חלוצה להינשא לכהן, כיוון שהיא דומה לגרושה האסורה לכהן מהתורה.
אם אותן צרות של חמש עשרה עריות חלצו, הרי שיש הבדל בין השיטות. לבית שמאי הצרות מותרות לאח, ולכן בעצם חייבות ייבום או חליצה. משכך - חליצתן כשרה ותקיפה, ולכן הן אסורות לכוהנים מדרבנן, כמו כל חלוצה כדלעיל.
לדעת בית הלל הן פטורות מייבום וחליצה, הרי שאין שום משמעות לחליצה זו, ולכן אין החליצה אוסרתן לכוהנים.
נתייבמו - בית שמאי מכשירין, ובית הלל פוסלין.
אם לא חלצו הצרות אלא נתייבמו. לדעת בית שמאי ''הכול תקין''. הן ראויות לייבום, ואכן נתייבמו בפועל, ולכן, אם היבם שהפך להיות הבעל, נפטר הרי הן מוגדרות כ''אלמנות רגילות'' שאינן אסורות לכהן רגיל (אלמנה אסורה רק לכהן גדול).
לעומתם, בית הלל סוברים שצרת ערווה אסורה לייבום, ולכן אם בכל אופן נתייבמה, הרי זו ביאת איסור, וכל ביאת איסור הופכת את האשה ל''זונה'' האסורה בחיתון לכוהנים.
הסיפא של המשנה מקסימה ומעוררת השראה:
אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי.
כפי שלמדו במשנה זה עתה, יש נפקויות משמעותיות בין שתי השיטות. צרת ערווה אסורה לבית הלל, ואם בכל אופן נתייבמה הרי מדובר באיסורי כרת, שבניהם ממזרים. למרות זאת, לא נמנעו בית הלל מלשאת נשים של בית שמאי, כיוון שאנשי בית שמאי היו מודיעים להם על מקרים אלו, ובכך מונעים חיתון של אנשי בית הלל עם ממזרים לשיטתם.
גם בית הלל היו מודיעים לבית שמאי על צרות ערווה שנפטרו לשיטתם מן הייבום, כדי שאנשי בית שמאי לא ישאו אותן, שכן לפי בית שמאי הן זקוקות לייבום ואסורות בחיתון.
כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו.
בנוסף, למרות מחלוקות רבות שבין בית שמאי על דיני טומאה וטהרה, לא נמנעו מלהשאיל כלים אלו לאלו, והיו מודיעים אחד לשני, אם ישנו חשש לשיטת הצד השני, ובכך היו מונעים מלהכשיל זה את זה.
 

מהו המסר

איזה יופי טמון בשתי האמירות האחרונות של המשנה. למרות שהיו מחלוקות בין שתי השיטות, וכל אחת הייתה בטוחה בשיטתה, ולא קבלה את שיטת רעותה, בכל אופן כיבדו מאוד זה את זה. הם המשיכו לחיות בשלום ביניהם, ואף לא חששו להינשא זה לזה. כיוון שהם ידעו בדיוק מהי השיטה של הצד שכנגד, ואם היה חשש איסור לשיטה השניה, הרי הודיעו להם, ובכך לא הכשילו אחד את השני. כנ''ל בנושאי טומאה וטהרה.
היחס המכבד הזה הוא מושא להערצה, בכל הדורות וגם בדורותינו. למרות שיש מחלוקת בין האסכולות השונות, הרי שיש לכבד אחד את השני. בוודאי לא להעליב, או לפגוע, אלא לשאוף לחיי שלום ושמחה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]