סוטה / יבמות יא ע"א
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בסוגייתנו (יא ע"א) מוסיף רב יהודה בשם רב אישה נוספת שאינה מתייבמת, מלבד הנשים המנויות במשנה:
"אמר רב יהודה אמר רב: צרת סוטה אסורה – טומאה כתיב בה כעריות".
כלומר, כאשר אישה מזנה על בעלה היא נטמאת בכך, ומעתה ואילך היא נחשבת כערווה גם לעניין פטור ייבום (בירושלמי סוטה א, ב לומדים זאת מאחת הפעמים שבהן כתוב "ונטמאה" בפרשת סוטה). בהמשך הסוגיה מובא סיוג חשוב לדין זה:
"מתיב רב אשי: נכנסה עמו לסתר ושהתה עמו כדי טומאה – אסורה לביתה, ואסורה לאכול בתרומה, ואם מת – חולצת ולא מתייבמת!
אמר לך רב: אמינא לך אנא סוטה ודאי, ואמרת לי את סוטה ספק?!".
בגמרא מבואר שדווקא בסוטה ודאי נאמר שהיא טמאה כמו ערווה ופטורה מייבום, ואילו ספק סוטה חייבת בחליצה. מדוע ספק סוטה חולצת ולא מתייבמת? מסוגייתנו אפשר להבין שהיא חולצת מספק: אם זינתה – היא פטורה לגמרי, ואם לא – היא חייבת בייבום, ולכן חולצים כדי לצאת ידי חובת האפשרויות כולן. אומנם, מן הגמרא במסכת סוטה (ה ע"ב – ו ע"א) עולה אחרת:
"ואם מת – חולצת. אמאי? תתייבם נמי יבומי!
אמר רב יוסף, אמר קרא: 'ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר' – לאיש אחר ולא ליבם...
ואית דאמרי, אמר רב יוסף: רחמנא אמר 'ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר', דלא ליסתריה לביתיה, ואת אמרת תתייבם נמי יבומי?!".
מסוגיית הגמרא שם עולה שאיסור הייבום אינו נובע מ"ספק טומאה" אלא מדרשות וסברות חיצוניות, ולכאורה קשה: מדוע לא די לגמרא בכך שאישה זו היא ספק-טמאה? כך הקשו גם התוספות בסוגייתנו (יא ע"א ד"ה צרת):
"קשה, כיון דסוטה ודאי חשיב לה רב כערוה, אם כן סוטה ספק הוה לה ליחשב כספק ערוה ואם כן היכי פריך ותתייבם ייבומי?".
יש מן האחרונים שתירצו קושיה זו באמצעות הקביעה כי ספק סוטה הייתה אמורה להיות מותרת מדאורייתא, משום שיש לה חזקת היתר (חידושי הגר"ח על הרמב"ם ייבום וחליצה ו, יט). אך בדברי הרא"ש (יבמות א, ד) אפשר למצוא תירוץ עקרוני יותר:
"וי"ל דהא דאמרינן דטומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סוטה ודאי, דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות, אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה, אף על גב דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפי' כספק ערוה".
הרא"ש כותב שספק סוטה אינה נחשבת אפילו כספק ערווה. מדוע? נראה שהרא"ש מבין שלא עצם מעשה הביאה בין הסוטה לאיש זר הוא שהופך אותה לערווה, שאם כן – לא היה מקום לחלק בין ודאי לספק. נראה שלדעתו דווקא כאשר יש מציאות ודאית של זנות היא מפרקת את קשר הנישואין של האישה עם בעלה. גישה זו באה לידי ביטוי קיצוני בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן כ"ו), שהציע שאישה סוטה תיאסר על בעלה רק אם יש 'עדי קיום' על ביאת הזנות שלה. לאור גישה זו מובן שבמצב של ספק סוטה אין האישה נחשב כספק ערווה, משום שאין בה ממד של ודאות זנות ההופך אותה לערווה.
