כלאים וציצית / יבמות ד ע"א
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בסוגייתנו לומדת את הכלל שעשה דוחה לא תעשה מן הסמיכות "לא תלבש שעטנז... גדילים תעשה לך" (דברים כב, יא). סמיכות זו מלמדת, לפי הגמרא, שמצוות ציצית דוחה את איסור שעטנז שיש בה (פתילי צמר על בגד פשתן), ומכאן שכל מצוות עשה דוחה מצוות לא תעשה.
הבחירה של הגמרא במקור זה מלמדת רבות על משמעותו ועל אופיו של הכלל, ואנו נתבונן בנקודה אחת העולה מתך קושיה שהקשה רבי עקיבא איגר בהגהותיו על השולחן ערוך (אורח חיים י"א):
"צריכים להבין, כיון דכלאים בציצית שרי, מה לי דהציצית הם כלאים עם הבגד מה לי דהבגד עצמו כלאים, ונימא דהבגד כלאים יכולים להטיל בו ציצית וללובשו לקיים מצות ציצית דעשה דחי לא תעשה".
כלומר, אם מצוות ציצית דוחה את איסור כלאים, יכול אדם לקחת בגד כלאים ולהטיל בו ציצית, ואז מותר יהיה לו ללובשו, משום שעשה דוחה לא תעשה! כדי ליישב קושי זה כתב רבי עקיבא איגר:
"באמת מהראוי דעשה דציצית לא לדחיה ללאו דכלאים, דשאני בעלמא דהוי עשה דחיובא ומוטל עליו לעשותו, אבל עשה דציצית דאין החיוב עליו ללבוש טלית בת ד' כנפות ולהטיל ציצית, אם כן אמאי דחי העשה ללא תעשה דכלאים, הא אם לא ילבישנו לא יעבור על העשה כלל".
רעק"א מעיר שקיים הבדל מהותי בין המקרה הרגיל של "עשה דוחה לא תעשה" לדין כלאים בציצית. ברוב המקרים קיים חיוב גמור לקיים את המצווה: היבם חייב לייבם, הנזיר חייב לגלח את שערו וכן הלאה, אך מצוות ציצית היא מצווה הנתונה לבחירה: יכול אדם לבחור שלא ללבוש כלל בגד ד' כנפות, וכך לא יצטרך לעבור על איסור כלאים.
תשובתו של רבי עקיבא איגר היא שאם ייאסר על האדם להטיל ציצית בבגדו, מותר יהיה לו ללבוש את הבגד בלי ציצית (כפי שכתב המרדכי שבשבת מותר ללבוש בגד ללא ציצית, משום שאי אפשר להטיל בו ציצית). ממילא, לאחר שהאדם לובש את הבגד הוא מחויב להטיל בו ציצית, וחיוב זה מתיר את איסור כלאים. לכן, כותב רבי עקיבא איגר, כאשר יש בגד שהוא כבר כלאים אין להתיר את לבישתו באמצעות הטלת ציצית, משום שהאדם יכול פשוט להימנע מללובשו וכך לא יתחייב במצוות ציצית. מדבריו של רבי עקיבא איגר עולה שעשה דוחה לא תעשה רק במצב של חוסר ברירה – כאשר נוצר חיוב במצוות עשה שאין דרך אחרת להיפטר ממנו.
גישה הפוכה אפשר למצוא בדבריו של ר' אלחנן וסרמן בקובץ הערות (יד, ב):
"הל"ת נדחית מפני קיום העשה... וראיה לזה מכלאים בציצית, דעשה דוחה לא תעשה, אף שאפשר לו לעשות קרן אחת עגולה ולא יתחייב בציצית, ומכל מקום דחי כדי שתתקיים העשה".
ר' אלחנן עומד גם הוא על כך שאפשר היה להיפטר מחובת ציצית באמצעות חיתוך אחת מכנפות הבגד, אך הוא דווקא מוכיח מכאן שעשה דוחה לא תעשה גם כשאפשר להתחמק מן המפגש ביניהם. בלשונו – הדחייה נעשית לשם קיום העשה, ולא רק לשם הימנעות מביטולו. ממילא אין סיבה להימנע מן התנגשות, ויש לקיים מצוות עשה רבות ככל האפשר תוך התעלמות מן האיסורים הכרוכים בהן.
נראה שמחלוקת זו היא מחלוקת מהותית בהבנת המציאות ההלכתית של "עשה דוחה לא תעשה". לדעת רבי עקיבא איגר זו מציאות בעייתית, שבה האדם נאלץ לעבור על אחד מן האיסורים, ולכן יש להתחמק ממנה ככל האפשר. לעומת זאת, לדעת ר' אלחנן מסתבר שהאיסור כלל אינו מתקיים במקום שיש בו מצוות עשה, וממילא אין סיבה להימנע ממציאות זו.
באשר לקושיית רבי עקיבא איגר, מדוע לא יוכל אדם להטיל ציצית בבגד כלאים וללבוש אותו, נראה שהתשובה פשוטה: איסור הכלאים של הבגד איננו הכרחי כלל לשם קיום המצווה, והאדם יכול לקיים את המצווה בבגדים שאין בהם כלאים, וממילא הטלת הציצית אינה מתירה את חלקי הכלאים הנוספים שיש בבגד. אומנם, תשובה זו מניחה שכל חתיכה של כלאים אסורה בפני עצמה, ואכמ"ל.
